נניח שאנחנו בעתיד עכשיו. לא איזה משהו דרמטי, בסגנון סרטי המדע הבדיוני של שנות השמונים והתשעים. משהו צנוע. 3 שנים מהיום. אני לא בטוחה איפה אני אהיה. אולי חזרה בישראל ,אולי במקום אחר. זה לא חשוב עכשיו. נניח שאתם שואלים אותי, נו – אז למה את הכי מתגעגעת בפורטו ריקו? זו שאלה קלה. כבר עכשיו אני יודעת את התשובה. זה בטוח לא לאוכל שיש פה, או לחום וללחות. אני כבר יכולה לצפות את התשובה שלי. זה פשוט מאוד. לים. לנופים. לגרפיטי. למורים שלי ליוגה
אני משתדלת ללכת לים לפחות פעם בשבוע. טיול ארוך לאורך החופים הלבנים. אוספת צדפים וקונכיות וחושבת איך לשלב אותם בכסף.
בחופים שליד הבית שלי, אין הרבה צדפים. כל צדף שאני מוצאת הוא חגיגה. אני מנקה אותו בים, מתבוננת ומתלבטת אם לקחת הביתה. החופים מורכבים מחולות או סלעים מחורצים. החולות לבנים ורכים ובשוליים שלהם עצי דקל או מדשאות שהעירייה שתלה.
מכיוון שהמרפסת שלנו היא מעל הים, אני לא צריכה הרבה. אולי רק איזה כוס קפה או ין אדום, כשאני יושבת על הנדנה שלי במרפסת והמבט מופנה לים. כל יום בשעה שש בערב יש לי מן תחושה של חיבור מיוחד. הים שקט. הצבע מתחיל להתחלף מטורקיז שקוף לכחול אפור. השמש מאירה רק חלקים ממנו. אם אני במטבח מכינה ארוחת ערב, או אם אני סתם תולה כביסה, או עוזרת לשחיינית עם השיעורים – יש את רגע ה'אוהה' הזה שהנשימה שלי נעצרת כשאני מביטה צפונה, לים.
אני משתדלת לתרגל יוגה כל יום. משתדלת לתרגל אותה במרפסת מול הים. את המורים שלי אני פוגשת שלוש פעמים בשבוע. ביום שישי ושבת בבוקר וביום שלישי אחרי הצהריים. המורים שלי, הם זוג, בגילי פחות או יותר. יש להם שישה ילדים והם גרים איפשהו בהרים, במרכז האי. כל יום מישהו אחר נוסע כ-3 שעות לעיר הגדולה ובחזרה, כדי ללמד. הם עזבו את העיר הגדולה מתוך בחירה בחיים אחרים ולפי הסיפורים של המורה שלי, יש להם פלג נחל קטן מתחת לבית ודי קריר שם בערבים. בכל זאת, זה בהרים.
יש להם חווה ובה הם מגדלים כל מני גידולים אורגניים. לפעמים אני מקבלת מהם קלמנטינות שאני מחלקת לקבצנים ברחוב שלי. לפעמים אני נותנת להם בחזרה לחם תוצרת בית. הסטודיו נמצא באיזו סמטא קטנה, בערך קילומטר מהבית שלי. אני הולכת לשם ברגל וכשאני מקדימה, אני יושבת מול הלגונה ומצלמת את היופי הזה של זמן בין הערביים.
ביום ראשון הקרוב, הם הזמינו אותי להשתתף בסדנת יוגה למתקדמים מכל מיני מקומות באי. לפי מה שהבנתי, זו סדנא חודשית, שבה במשך יום שלם,שמונה שעות, מתרגלים יוגה. אני מאוד מתרגשת. בהולנד, המורה שלי היתה עושה לנו סדנאות כאלו, אבל של 3 שעות. אני זוכרת שזה היה לי מאאאאאאווד קשה.
אני לא יודעת איך אני אתמודד עם האתגר החדש הזה, אבל אני שמחה בו. זו גם הזדמנות להכיר קצת אנשים חדשים. לכי תדעי. אולי אני אמצא חברות…
ובינתיים בקריביים 
איזה נוף מהמרפסת… חלום:)
כן. זה החלק הכי טוב של הדירה. פנים הדירה ממש לא משהו. החלל הפנימי מחולק לא נכו, המטבח ישן, החלונות מתפרקים. אבל המרפסת… אדירה בהחלט.
יש התחלה של תערובת עם שאור על השיש (סתם, היא לא על השיש, היא במקרר, תיכף אני אוציא אותה ואכין בצק)
איך הייתי רוצה לצאת מהדלת, ללכת, לא היה אכפת לי אפילו קילומטר אחד שלם, להיכנס אליך עם כיכר לחם שאור שנסדקה קצת (כי אני עוד לא יודעת להכין את זה מושלם)
ולשבת איתך על המרפסת
טוב, אז קפה. ים וקפה
א) מתכון יהיה נחמד.
ב) בואי נעשה לנו פגישת סקייפ