משקפיים

נשברו לי המשקפיים.  כמו תמיד,זה קורה כשאת לא מצפה לזה.  לפני כמה ימים, במטבח, הסתובבתי לרגע ופתאום פוף.  ידית אחת על הרצפה. בהתחלה הדבקתי אותה עם סלוטייפ והרגשתי איך אני הופכת קדושה קומוניסטית.  לא מעונה, אבל צדיקה שלא מוציאה סתם כסף על מותרות כמו משקפיים חדשים.  הצטערתי שזה לא קרה בתחילת החודש, אז הייתי יכולה לזמזם גם את האינטרנציונל. 
יומיים הסתובבתי ככה, לכל מקום. בגאווה. 
אבל גם הסלוטייפ נחלש והידית שוב נפלה.

זה התחיל להטריד אותי, במיוחד לאור העובדה שאני לא אהיה בבית בתקופה הקרובה. לרוע המזל, גיליתי שנשארתי רק עם זוג עדשות מגע חד פעמי אחד לעת חרום.  העלילה מסתבכת.

אנחנו טסים מחר לחופשת הקיץ שלנו.  אנחנו,  זה אני והילדים. מלבד גיחות קצרות לאירופה,  העילוי נשאר באי. (מישהו צריך לעבוד).
מאחר וידוע שמלבד מספר פעמים מועט של קניות אימפולסיביות של תיקים ונעליים, אני בחורה חסכנית ונבונה בכל הנוגע לקניות, החלטתי לקנות עדשות מגע חד פעמיות ואת המשקפיים החדשים להזמין בישראל.
לכל אלו, הנוהגים להלעיז על ישראל ועל המדיניות המטופשת שלה בכל מני תחומים אני חייבת לסתום את הפה: ישראל היא מקום נפלא.  המקום היחיד בעולם (שאני מכירה) בו ניתן להכנס לרשת פארם כלשהי ולקנות עדשות מגע חד פעמיות.  בהולנד חייבים להיות רשומים אצל אופטיקאי כלשהו ובמקרה חרום  של תיירים, אולי אפשר לוותר על הבדיקה. אבל בפורטו ריקו כך הסתבר לי חייבים מרשם רופא והמידע נשמר במערכת לדראון עולם.  בסוכנויות הביון מלחשים: ראו נא, הגברת קנתה עדשות מגע. חד פעמיות.  סיכון מחריד לסדר העולמי החדש.

הלכתי לקניון. שלושה אופטיקאים נתנו לי את אותה תשובה באמפטיה אדיבה תוך שהם מנסים לדוג מחמאות על האי הנפלא שלהם.

שלוש שעות חיכיתי בתור,  שעתיים בדקו אותי (כולל טפטוף של חומרים זרים לתוך העיניים שלי והקרנת אור אדום לתוכן).  לבסוף התבשרתי שאני ראויה לקנות עדשות מגע, אך אבוי. יש להם רק עדשות במספר התואם את עין שמאל.
כשהייתי על סף צעקות,  הם התקשרו לבדוק במקום אחר   אחרי שעה נוספת הבעיה נפתרה.  נפרדתי לשלום מ 250 דולרים וקיבלתי עדשות מגע לשלושה חודשים ואישור שבאמת קשה לי לנהוג בלילה.
כבר יומיים אני עם עדשות. זה יופי מלבד העובדה שבלילה,  כשאני רוצה לצפות בטלוויזיה במיטה אני צריכה להיות עם המשקף השבור.  אבל כזכור, אני צדיקה חסכונית ולכן, אני סובלת בשקט.

אך לא לעולם חוסן.

הבוקר קמתי עם דלקת בעיניים.  אני לא רוצה להאשים את המתבגרת  המהמממת, שבילתה אתמול עד 2 בלילה בזמן שאמא שלה ישבה בחושך וחיכתה שהיא תגיע. זה לא יהיה נכון, למרות שלכאורה יש קשר נסיבתי.

אני לא מאשימה אף אחד.

בפועל, אני אצטרך להגיע היום לאופטיקאים בקניון שהבטיחו לי, שאם אני אתן להם עוד 750 דולר, אוכל לקבל משקפיים חדשים במסגרת פלסטיק כעורה תוך שעה!

נ.ב. אני עדיין לא בטוחה אם אומרים משקפיים חדשים, משקפיים חדשות או משקף חדש. 

הכנות לבית הספר

בית הספר של המלכה יתחיל בשבוע הבא.  ב- 7 באוגוסט ליתר דיוק.  שבוע לאחר מכן, יצטרפו האחים שלה ושנת הלימודים שלהם תתחיל באופן רשמי.  זו הפעם הראשונה שלנו שאנחנו מתחילים בית ספר בשיטה אמריקאית.  (בינתיים יש לנו התמחות בשיטת החינוך הישראלית, ההולנדית והבינלאומית).  לפי מה שהבנתי, בית הספר הזה נחשב לקשוח במיוחד. מדובר בבית ספר פרטי, קצת אליטיסטי, שלא חייב לקבל או להחזיק אף תלמיד. העלות לשנה לתלמיד היא כ-10,000 דולר.  אני מקווה שזה גם כולל את הטיול השנתי והחוגים, אבל יש לי הרגשה שזו תקוות שווא.  בבית הספר לומדים באנגלית וכשפה נוספת לומדים גם כל יום שעה ספרדית.  הילדים ברובם הגדול הם מקומיים מפורטו ריקו ולפי מה שהבנתי מהמזכירה – יש תערובת של ספרדית ואנגלית, ספנגליש, במסדרונות ובחצר בית הספר.  בכל מקרה, אני אוהבת את העובדה שהכיתות קטנות מאוד, הילדים לומדים מהגן ועד כיתה י"ב באותו מקום ושהצוות מכיר היטב את הילדים והמשפחות.  זה נותן לי תחושה שהגמדים לא ילכו לאיבוד ובית הספר הזה יעבוד ביחד איתי על קידום הילדים.

תהליך בחירת בית הספר, היה פשוט למדי.  בהתאם למקום המגורים שהחלטנו עליו, חיפשנו את בית הספר הכי טוב.  אין הרבה . יש את רובינסון וסיינט ג'ונס.  אתר האינטרנט של רובינסון הרשים אותי, אבל אז התברר שרובינסון הוא קתולי, עם כנסיה בתוכו.  סינט ג'ונס, למרות השם שלו, הוא בית ספר חילוני.   בירור קטן בנוגע לבית הספר העלה שכל היהודים בסאן חואן שולחים את הילדים לסינט ג'ונס. אז גם אנחנו….
מפה לשם, התחלנו את תהליך הרישום כבר באפריל. בתהליך,היינו צריכים להמציא מסמכים שונים, מבחני הערכה הועברו על ידי הצוות מסינט ג'ונס לבית הספר הבינלאומי באמסטרדם, הילדים נבחנו והתקבלו.  היתה איזו שיחת סקייפ שהמאאאממת יזמה עם מנהל בית הספר והצוות הניהולי.  היא ראיינה אותם, לוודא שהם עונים על הסטנדרטים שלה. קיבלנו מהמנהל אחר כך מכתב נרגש… אני עדיין מחוייבת לספק להם מספר מסמכים שנוגעים לכמות החיסונים שהם עברו ובריאותם הכללית, אבל זה משהו שאני אספק במהלך אוגוסט.

במהלך החופשה, הלכנו אליו כמה פעמים על מנת לשאול כל מני שאלות ולראות את המקום.  בית הספר הזה, מזכיר לי מאוד בית ספר ישראלי (בניגוד לבית ספר הולנדי או בינלאומי).  ההורים נדרשים ליותר מעורבות, יש שומר בכניסה (לא בגלל שזה בית ספר עם יהודים….) ויש תלבושת אחידה.  אסור להגיע בג'ינס.  מותר להגיע במכנסים או חצאית או ברמודה בצבע חאקי בהיר.  יש חולצת בית ספר (אני חושבת שבירוק או בלבן) עם סמל בית ספר וזהו.  כולם אותו הדבר.  הילדים קצת מדופרסים מהתלבושת אבל אני מרוצה.  בהולנד, כל בוקר היתה להם התלבטות ארוכה מול הארון, מייבש הכביסה והמראה.  מה ללבוש היום.  חוץ מהממממאאאמממת שהבינה מהר מאוד את כללי המשחק החדשים ושיתפה פעולה עם המדים, האחים שלה עדיין נמצאים בהכחשה מוחלטת.  פליני לא מבין מה זה מדים והמלכה טוענת שלא בטוח שמדובר בתקנות בית הספר היסודי.   בכל מקרה, יש לי שבוע להשלים את הקניות החשובות, כי אוטוטו זה מתחיל.

גם נושא ספרי הלימוד מזכיר לי בית ספר ישראלי.  ההורים צריכים לקנות את הכל.  בהולנד, קיבלנו את ספרי הלימוד מבית הספר תמורת סוג של  תשלום מסובסד.  זו לא היתה הדאגה שלנו.  פה זה אחרת מסתבר.  יש רשימת ספרים והמלצה חמה לרכוש אותם בעותק דיגיטלי או פיסי מאמזון.  בינתיים, רכשנו ספרים בשווי של כ-700 דולר רק למאאמממת.    עדיין לא רכשנו תיקי בית ספר וכלי כתיבה.  ניסיתי לשדל אותם לקנות באיזה כלבו ענק, אבל הם טענו שמה שייש שם (כל מה שרק תרצו), לא לטעמם.  יש  לי שבועיים קצת עמוסים בלעזור להם להתכונן לבית הספר.  אחר כך, אני גם אתחיל ללמוד  – ספרדית וטכניקות חדשות בצורפות.

חשודים

אנחנו כבר שבוע וחצי פה.  לעילוי, יש ויזה ואישור עבודה ומספר בביטוח הלאומי וביטוח בריאות.  לנו יש רק ויזה בדרכון, שמאשרת לנו להיות פה.  המאאאאמממת רוצה לעבוד, אני רוצה לפתוח עסק, צריך להשלים לילדים חיסונים ואפילו שמעתי שלא נותנים לתלמידים להתחיל את שנת הלימודים אם אין להם את כל האישורים והמספרים הדרושים. בקיצור  אנחנו צריכים מספר בביטוח הלאומי וכמובן להיות מכוסים בביטוחי בריאות.
העילוי שאל את משאבי אנוש מה צריך לעשות.  הם הסבירו לו שזה נורא פשוט – יש מלאן טפסים פשוטים למלא, מורידים את הטפסים מהאינטרנט, ממלאים, ניגשים עם כל הניירת לביטוח הלאומי,  מחכים בין 3-5 שבועות, מקבלים הכל בדואר וזהו.  נורא פשוט.  העילוי הדפיס את הטפסים.  אני מלאתי.  באמת פשוט.  ניגשנו אתמול לביטוח הלאומי.

במעלית, העילוי אמר לנו 'ברוכים הבאים לג'ונגל האנושי'  לא הבנו למה הוא מתכוון.  בכל זאת, משרד ממשלתי, יש אבטחה כבדה בבנין, יש מלאן דגלים בכל מקום וגברת ששאלה לאן אנחנו צריכים להגיע.  כשיצאנו מהמעלית היו כל מני פוסטרים שמפארים את הממשל היעיל ושקט.  'זה לא נראה כמו ג'ונגל' אמר פליני.  אבל אז עברנו את המסדרון, פנינו ימינה והזוועה התגלתה.  אולם לא גדול, כל הכיסאות תפוסים, המון רעש, אנשים משתעלים ומדברים בקול רם, רמקול שמכוון לא טוב ובקול צרימה קורא לאנשים ומכונה שנותנת כרטיסים לתור.  מייד נגשה אלינו גברת נמוכה עם מדים ושיניים רקובות.  'מה אתם רוצים?' היא שאלה בספרדית וכשראתה שאנחנו מתקשים להבין אותה היא נאנחה, לחצה על כפתור במכונה ושינתה את השפה לאנגלית.  לקחנו פתק.  בקצה האולם מצאנו חמישה כיסאות.  בדיוק בשבילנו.  אנשים השתעלו סביבי ואני הצטערתי שאין לי בנמצא מסכות נייר של מנתחים.  בהולנד לפעמים אפשר למצוא יפנים מסתובבים עם כזו מסכה.  המיזוג עבד שם במרץ ואני יכולתי לחשוב על כל החיידקים שנמצאים במערכת המיזוג ועכשיו אני והילדים צריכים לנשום אותם.  לעילוי לא דאגתי.  הוא נראה לי חסין.

הגיע התור שלנו.  ניגשנו לדלפק.  הסברנו מה אנחנו צריכים.  אמרו לנו לשבת.  יקראו לנו.  המשכנו לחכות.  הילדים שיחקו במשחקים האלקטרנים שלהם, אני קראתי איזה ספר רומנטי והעילוי דרך הטלפון, ניהל את העולם.  פתאום ניגשת אלי הגברת הנמוכה עם השיניים הרקובות ואומרת לי משהו בספרדית.  אני לא מבינה.  היא חוזרת ואומרת באנגלית 'אם את חיה פה את צריכה ללמוד ספרדית'.  יש לה חיוך מפחיד ואני מתנצלת.  אנחנו רק שבוע פה.  בינתיים, אנחנו מחכים.  מחכים.  מחכים.  מחכים.  מחכים.  או! קראו בשם שלנו!!  אנחנו אוספים את התיקים וניגשים לדלפק.  הפקיד  סימפטי.   אנגלית או ספרדית הוא שואל? מתחילים לעבוד.  אני מוציאה את הטפסים מהתיק, העילוי מסביר את המצב, הפקיד מהנהן ומסתכל על הילדים ואומר שאנחנו משפחה נורא יפה.  אחר כך הוא אומר שהילדים יכולים בינתיים לחזור לשבת באולם של המשתעלים.  העילוי ואני ממשיכים לעבוד איתו.  הוא בודק משהו במחשב, אחר כך מתנצל ואומר שהוא צריך לבדוק משהו.  הוא חוזר שוב, בודק שוב במחשב ושוב הולך לחדר אחר.  אחר כך הוא אומר שיש בעיה. 'מחלקת ביטחון המדינה(1) שינתה את החוקים.  אני לא יכול לתת לכם אישורים לילדים.  רק לאישתך.  יש החמרה של החוקים, בעקבות אסון התאומים.  אנשים מנצלים לרעה את החוק יש המון מרגלים וטרוריסטים שמסתננים למדינה'.

אני לא מבינה. הילדים שלי הפכו למרגלים?  לחשודים בטרור?  העיניים שלי מתכסות בדמעות.  העילוי אומר לי בשקט להרגע.  הפקיד מתנצל.  הוא מציע שהוא יתחיל לעבוד על האישורים שלי.  הוא מקליד כל מני דברים ואז שואל אותי אם עשיתי צבא (2).  הנהנתי.   אני לא בטוחה אם עשיתי טעות.  בכל מקרה, שוב הוא עובד על המחשב, נעלם רגע לחדר אחר ושוב עובד על המחשב.  'יש לך תעודת נישואים?'  הראתי לו צילום עם תרגום שעשיתי אצל נוטריון.  תעודת נישואין של הרבנות בקרית אונו.  הרב ערוסי חתום עליה.  הפקיד נבוך.  תעודת נישואין אמריקאית.    לא אין לי.  אני מצטער, יש החמרה של החוקים. לא תוכלי לקבל אישורים.  תצטרכי ללכת למחלקת ביטחון המדינה.  זה עניין של כמה שבועות והכל יסתדר.

אנחנו בדרך למשרד של מחלקת ביטחון המדינה. המלכה מבסוטה – הנה היא, במעמד של מרגלת בפוטנציה.  העילוי מתקשר לעורך דין של התאגיד שטיפל בויזות.  רמת הלחץ של כולנו מאוד גבוהה.  במשרד עורכי הדין מתנצלים, מבטיחים לבדוק ומסבירים שכל הזמן משנים פה את החוקים בגלל החשש מטרוריסטים.  המאאאממת ואני מסכימות שכל הבירוקרטיה הזו והחשדנות היא כל כך צפון קוריאה.  בכניסה למשרד של מחלקת בטחון המדינה  אבטחה כבדה.  שוב תור.  שוב מחכים.  אחר כך הפקיד נותן לנו ערימה של טפסים למלא.  שאותם צריך לשלוח למדינה (באמת, ככה הוא אמר) ולשלם 400 דולר לכל פניה.  תוך 3-5 חודשים תוכלו להגיש בקשה לביטוח הלאומי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בערב, העילוי סיפר לי שהוא בדק ולא תהיה לנו שום בעיה עם ביטוחי הבריאות מאחר והם פרטיים.  גם בית הספר פרטי וגם שם לא אמורה להתעורר בעיה.  הליצנים בחברת עורכי הדין, עדיין בודקים מה אפשר לעשות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

1) Home Land Security

    חשבתי שרק בישראל שואלים מישהו אם הוא עשה צבא.  2)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הסופה הטרופית 'שנטל' בדרך אלינו.  אני לא יודעת מה זה אומר.  אעדכן.