אביב

בכל העולם בימים האחרונים מהללים את האביב.  גם פה בפורטו ריקו, באחד משיעורי היוגה בשבוע שעבר הזכירו את האביב. "עברנו את החורף" אמר המורה שלי בנשימה ארוכה.  "אם תשימו לב, תראו את האביב.  רגע, אופס, הוא עבר.  ברוכים הבאים לקיץ" .  ככה זה בפורטו ריקו.  שתי עונות עיקריות: קיץ חם וקיץ קריר יותר.  אנחנו שמים לב איך בהדרגה הימים הופכים לחמים יותר והמזגן אצלנו מתחיל לעבוד ללא הפסקה.  שמנו לב, שאם אנחנו לא מדליקים את המזגן, מעבר לעובדה שהחום בלתי נסבל, גם הקירות והתקרה מתכסים בכתמי עובש עדינים. פעם בכמה שבועות עם סולם, מטלית וספריי נגד עובש אנחנו מנקים את התקרה והקירות.  העילוי מציע לבקש מהעוזרת שתעשה זאת, אבל היא גם ככה בקושי מנקה את מה שצריך.  ממה שהבנתי, למצוא עוזרת אמינה שמצליחה לתקשר באנגלית זו משימה לא פשוטה וברגע שהשגתי אחת – עדיף לי לא לפטר אותה.  יש לנו גם את הרומבה, שבה אנחנו משתמשים כדי לטאטא \ לשאוב.  זה נחמד מאוד לשבת במרפסת ולמרוח לק בציפורניים של הרגליים בזמן שהרובוט שואב את האבק והחול שאנחנו מביאים מהים, מהרצפה בסלון.

תמונה פנורמית מהמרפסת שלנו

תמונה פנורמית מהמרפסת שלנו

יש לי הרגשה שה'אביב' הוא גם מצב רגשי, של כולנו פה.  זה נהדר לראות את הילדים מתאקלמים ומרגישים בנוח.  יש ימים, במהלך הסופשבוע, שהגדולים נעלמים.  המהמממת הולכת לים ולעיר העתיקה ולאכול גלידה ולהיות אצל חברות, פליני כמעט ולא הולך.  הוא דוהר.  הוא והסקייטבורד שלו ושני החברים שלו מסתובבים ביחד ברחובות בשכונה, הולכים לאכול המבורגר ואז שוב להסתובב.

רק המלכה רוב הזמן בבית.  או בבריכה של הבניין.  אני קוראת ספר בצל והיא צוללת במים.  המפגשים החברתיים שלה מועטים ביחס לאחים שלה אבל, אני מאמינה שזה בעיקר בגלל הגיל.  גם האחים שלה בגיל הזה היו בעיקר בבבית.

Image

אפילו אני מתחילה להרגיש יותר נינוחה.  תחושה כזו של החיים כחופשה מתמשכת.  הפסקתי להלחם בבעייתיות של הבית הזה, להלחם בתחושת הבידוד החברתי, בתחושת העליבות של האי מול אירופה הקלאסית והתחלתי לקבל את האי על הדברים הטובים בו ולהנות.
אני שמחה לבשר שמצאנו עוד כמה מסעדות שמגישות אוכל צמחוני מעולה ואנחנו כבר מצליחים לסוע לכל מני מקומות בלי להיות תלויים בתוכנת הניווט.  רמת הלחץ והחרדה שליוותה אותנו בחודשים הראשונים הולכת ויורדת וזה נחמד מאוד לשבת בערב במרפסת, להנות מהבריזה, לאכול ארוחת ערב עם הילדים ואחר כך לשבת עם כוס יין על הנדנדה ולהנות מהמראה של הים.
Image

אתמול העילוי הזכיר לי שהנה, כבר כמעט עברה לה שנה. 9 חודשים, ליתר דיוק ועכשיו – אביב.

Image

מודעות פרסומת

מוציאה מחושים

חזרנו מישראל לפני שבועיים וחצי בערך. הילדים פחות או יותר נכנסו לשגרה של בית הספר. לישון מוקדם, שיעורי בית, מדים, שיעורי בית, ארוחת ערב, שיעורי בית… לי היה קשה.  איכשהו בכל פעם שאני נוחתת באי, בין אם מדובר בג'ט לג ובין אם מדובר בעייפות שנובעת מהחום והלחות והאור החזק פה,  יש לי סוג של נפילה אנרגטית.
לקח לי כמעט שבוע לחזור לשיעורי יוגה וכמעט שבוע ליצור.
image
התחושה של הבידוד החברתי התעצמה. במיוחד לאור העובדה ששתי הנשים שאני מחבבת באי היו גם הן בחופשה\ אירחו משפחה.  בשלב מסוים, הילדים לקחו אותי לשיחה.  אמא, הם אמרו לי,  זה נכון שאת לא מתעלקת עלינו, אבל אנחנו לא יכולים להיות התחליף שלך לחברות.  שככה יהיה לי טוב.  הם הציעו לי להפסיק להיות כל כך בררנית ולהתפתח חברתית.  שיעור מפי דרדקים חייב להיות בעל ערך.

לאט אני מוציאה מחושים.

לפני שבוע בערך קיבלתי טלפון מהמתווכת שעזרה לנו למצוא את הדירה פה.  קוראים לה רנה והיא יהודיה אמריקאית בת 70. עסיסית מאוד. היא אוהבת לרקוד סלסה ולבזבז כסף בקאזינו.  היא התקשרה כדי לדעת אם אני אומללה. ככה בישירות כמעט פולנית. כמו שאני אוהבת. היא הציעה שאני אפגוש אותה ואת החברות האמניות שלה.  אמרתי כן.

מחוייבת לילדים ולשיעור שלהם.

למרות שהיא הציעה שנפגש בצ'יליס (מזללה אמריקאית מבחילה).

למרות שאני לא חושבת שיכול להיות לי איזה קשר עם נשים אמריקאיות.

מלאת דעות קדומות אנוכי. 

בררנית.

אני לא זוכרת מה דמיינתי, אבל לרגע לא חשבתי שאני באמת אהנה. פגשתי שלוש נשים בגילאי 50 עד 70.  מלאות בשיבה וקמטים וחיים.   אהבתי את השיער הלבן שלהן ואת העובדה שהן לא היו מאופרות.   הן היו מלאות באמפטיה, בסימפטיה ובסיפורים נחמדים על אומנות ויוגה והסתגלות ופורטו ריקו.

שתיתי כוס יין טוב ,  נשנשתי קצת צ'יפס והיה לי נעים.

השבוע נפגשתי גם ליום טיול עם חברה שפגשתי פה. ישראלית  שבאה לפה בעקבות בן זוגה.  הסתובבנו קצת בשכונה ליד. סנטורסה קוראים לה. לשכונה. יש שם המון גרפיטי שמשמח אותי מאוד.
image

image

image

בשבוע הבא אפילו נסע ביחד לאיזה מוזיאון הבטחנו לעצמנו.

את הפוסט הזה אני כותבת במלון , שנמצא בחלק המערבי של האי.  עיירה קטנה. נוף מטריף. MAYAGUEZ.   העילוי מצא את המלון הזה והאמת היא שבאנו לפה בגלל ההנחה, ובגלל שהיה מבצע. מסתבר שזה פחות נורא ממה שהיה לי בדמיון.  מלון נחמד, בריכה ומגלשות מים לשחיינית ואח שלה הגיטריסט, מזגן ומרפסת קולוניאליסטית עם אינטרנט בשביל המתבגרת ה חמוצה חמודה ובשבילי. הכל בסדר.  האוכל חרא.

במקביל,  היתה לי גם פגישה השבוע עם בעל רשת חנויות תכשיטים שרוצה לשים תכשיטים שלי באחת החנויות שלו.  התרגשות.  הסכמנו שאני אקבל מקום, אני אוכל לעצב לבד את החלל וגם אני אשים שם רק את העגילים.  לדעתו זה מה שיימכר הכי טוב.   בינתיים תפנו את עצמכם לבקר בחנות שלי באטסי.  הנה לינק לחנות שלי.
image

במסע אחרי החנות של הקאפקייקס

למלכה הפרטית שלי יש היום יומולדת. בינתיים אנחנו לא עושים מסיבה בבית.  היתה התלבטות ועד שהיא החליטה להזמין את הבנות מהכיתה, זה היה כבר יותר מדי מאוחר ואני לא טובה במסיבות ספונטניות.  החלטנו לדחות את המסיבה לינואר, כשנחזור מהביקור בישראל.
היא ביקשה שאני אביא לכיתה  קאפקייקס חמודים. כל פעם שיש מסיבה בכיתה, זה מה שהילדים אוכלים. אמרתי שאין לי מושג איפה משיגים פה קאפקייקס.  יום אחד, בשבוע שעבר היא באה עם פתק, שכנראה איזו אמא רשמה עם הכתובת של החנות.

20131209_162422

מעולה. כל מה שנשאר לי זה לסוע בעקבות ההוראות המפורטת (?) ולהגיע….
חיפשתי באינטרנט מידע נוסף.  לא כל כך מצאתי.  מסתבר שטורימר, זו אחת השכונות בעיר גוויאנבו.  במקביל, כל הזמן עלו תוצאות שמתייחסות לאיזו גלידריה של פרוזן יוגורט.
כמה מילים על ההתמצאות בפורטו ריקו:
חיפוש כתובת באי הזה, מזכיר לי משהו נאיבי ושבטי.  אם תחזרו בזמן, נניח 200 שנה אחורנית ותגיעו לעיירה קטנה,  נניח בצרפת.  תשאלו מישהו איפה החנות של הקאפקייק והוא יגיד לכם.  זה נמצא ליד החנות של האופה.  והחנות של האופה, נמצאת ליד החנות של האלמנה שבעלה נשרף שנה שעברה ברפת שלו.  אף אחד לא יודע למה.
לבתים פה יש שמות ואם אתם רוצים להגיע לכתובת מסויימת, אל תחפשו את מספר הבית.   תחפשו את השם של הבית.  בהתחלה הייתי מתעלמת מהשמות של הבתים ורק מחפשת שמות של רחובות ואת המספר של הבית. טעות גדולה. יש שמות נורא פואטים לבתים פה – נוף האוקייאנוס, או בניין הנסיכה.  אנחנו גרה בבנין שנקרא קנדינה ריף.  בבדיחות הדעת אנחנו קוראים לו קנדידה ריף, אבל זה כבר סיפור אחר.
חזרה לסיפור על הקאפקייק –> במאמץ משותף, העילוי ואני חיפשנו באינטרנט ובמערכת הניווט במכונית.  הגענו לרחוב ליד.  זה מספיק טוב, חשבתי.  תמיד אוכל לשאול אנשים.
נסעתי אתמול בבוקר. תוכנת הניווט בחרה רחובות עקלקלים ואני טעיתי בדרך כמה פעמים.  בסוף הגעתי מרכז מסחרי, שכונתי. אם לא הייתי יודעת שזה שם, לא הייתי מוצאת את המקום.  עצרתי בגלל השלט הגדול של חנות היוגורט.  מרכז מסחרי קטנטן.  חנות פרוזן – יוגורט, בית קפה,  מספרה, בית מרקחת קטן והחנות של הקאפקייקס.   מרכז מסחרי שנראה כאילו באמת חזרתי בזמן.  נניח לשנות השבעים.  נניח לאור יהודה.  קניתי במחיר מופקע של 2.5 דולר ליחידה, 25 קאפקייקס .

Guaynabo
היא עיר שנמצאת במרחק של בערך 10 קילומטרים מסאן חואן.  זו עיר נחמדה בין גבעות ירוקות.  מקום שבו גרים הרבה מאוד פורטוריקנים אמידים שלא בא להם להתחכך בתיירים שבאים לחוף.  יש בה בית ספר בינלאומי פרטי והרבה שכונות וילות סגורות עם חומות ושערים חשמליים.  אם אתם לא חייבים להגיע, אל תטרחו.  אבל אם נקלעתם לשם, אולי כדאי שתסעו לטורמיר.  יש שם חנות שמוכרת קאפקייקס.

איך עושים לימונדה

היתה תקופה ארוכה שלא כתבתי.  הרגשתי שזה לא נכון לי  לספר על החיים פה, כשמה שאני מרגישה באמת זה "עשינו טעות גדולה" או כפי שהייתי אומרת לעילוי "טעות גדולה הפורטוריקו הזה".  בסוף אוקטובר, נסעתי לשבוע עבודה וסידורים בהולנד.  עבדתי קשה ונהניתי מכל רגע.  אחר כך, כשחזרתי הביתה, לאי, היתה לי נפילה אנרגטית גדולה.  כל הזמן לא הרגשתי טוב, היו לי שלשולים וכאבי ראש ובאופן כללי הייתי נרגזת מכל שטות.  בבוקר, כששתינו את הקפה מול הים, העילוי היה אומר לי – תסתכלי ביופי הזה, ואני כל מה שהיה לי לומר זה  "זו היתה טעות גדולה".   האי הזה יפייפה.  באמת. אבל הרגשתי שהחופשה נגמרה ואני רוצה הביתה, לציוויליזציה האירופאית שעזבתי.  התגעגעתי למסעדות שהכרתי באמסטרדם ולאוכל הטרי, התגעגתי לחברות שהיו לי, התגעגעתי לתחושה שאני מכירה הכל והבית הוא באמת שלי ולא שכור.  התגעגעתי לאוויר הקר ולאפשרות לישון עם חלון פתוח ובלי מזגן.  במידה מסויימת, הרגשתי שהאי הזה קצת כמו אילת.  מי הולך לגור באילת?  או ערסים, או מדענים.   אם לא צריך, לא באמת מגיעים לשם.  כי זה חור.  (מראש אני מתנצלת מכל האילתיות שנפגעות קשות).  האשמתי בעיקר את עצמי שלא עמדתי איתן מול פרץ ההתלהבות של העילוי  כשהתאגיד הציע  לעבור לפורטו ריקו.
אפילו ביוגה פתאום תנוחות מוכרות היו לי מאוד קשות.  סוג של סבל כללי.
לא הסתרתי מאף אחד שלא טוב לי, אבל גם לא נפנפתי בזה.  סבלתי בשקט, כמו פולניה טובה.

העילוי, היה אומר לי שצריך להכין מהלימון לימונדה.  אבל איך מכינים לימונדה?  צריך הרבה סוכר והרבה אנרגיה ואני הייתי קצת חמוצה.

במהלך התקופה, כשהבנתי שהאי הזה לא מוצא חן בעיני, החלטתי שכדאי שאני לפחות אלמד להנות.   מן החלטה מודעת. נחושה מאוד.    אישה אחת שהכרתי פה, בת 50 ומשהו, רזה ויפה, צמחונית וחובבת יוגה אדוקה, נפטרה מסרטן אלים במהלך אוקטובר. היא אמרה לי בפעם האחרונה שנפגשנו "אני אישה בריאה, פשוט יש לי סרטן".  בפעמים הבודדות שדיברתי איתה היא חזרה והדגישה את היותנו בנות מזל ושצריך לדעת להנות מהחיים .

באיזה סופשבוע, לא מזמן, העילוי ואני מצאנו מוזיאון לאומנות פורטוריקנית, ממש ליד הבית והלב שלי התחיל להתרחב. לא ידעתי שהם כאלו מדהימים הפורטוריקנים.   האנשים שסובבו אותי, גם כאלו שאני לא באמת מכירה, נתנו לי תחושה שהם אוהבים אותי וממש רוצים לעזור לי להשתלב וזה עוד משהו שהרחיב לי את הלב.

אני עדיין לא בטוחה באמת איך עושים לימונדה אבל האנשים פה, מוסיפים הרבה מתיקות וסוכר.  הנה סיפור: הבן היקר שלי, ראו עילוי ג'וניור, שבר את האף בבית הספר.  הוא נתקע בשער ברזל שהיה מטר מהאף שלו, בזמן שהוא רץ לכיתה.  לקחתי אותו למיון.  עשו לו צילום והסכימו שמדובר באף שבור והפציצו אותי בהרבה מאוד סימפטיה.  בית החולים נתן לי תחושה נהדרת שהגעתי למרפאה צבאית בטורקמניסטן לפני 90 שנה.  האנשים טובים – המרפאה חרא.  כששאלתי אם הם לא מתכוונים לקבע את האף ולשים איזה פלסטר קשיח מעל האף. הם הסכימו שזה הדבר הנכון לעשות, אבל לרוע המזל אין להם את הידע איך לעשות את זה.  בצר לנו חזרתי הביתה, בטוח שהילד יגדל עם אף כמו של סילבסטר סטלון או אוון ווילסון.  מה שחשוב זה האופי ניחמתי את עצמי.
באותו יום, קיבלתי הודעת טקסט מאיזו אמא בבית ספר, ששמעה מה קרה.  אני לא יודעת אפילו מי זו.  היא כבר קיבלה את הטלפון שלי ודאגה לכתוב לי.    היא הפנתה אותי לפלסטיקאי בשכונה וסיפרה לי שהוא מאוד עזר להם כשהבן שלה שבר את האף.   היא גם דאגה שהפלסטיקאי הזה יקבל אותי דחוף ודאגה לסמס לי מדי יום בשאלה על איך אנחנו מתקדמים.  האף קובע. הרופא והצוות גם הם, היו אישיים מאוד ונתנו לי את התחושה שהם בייחד איתי בדאגה לעילוי ג'וניור.  מתיקות שאני לא רגילה אליה מההתחככות בהולנדים המנומסים והקרים.

הימים חולפים, הטמפרטורה יורדת.  זו סוג של הקלה גדולה.  בערבים, אני יושבת במרפסת מול הים.  לפעמים הבריזה כל כך חזקה שממש קריר. אפילו חזרתי לסרוג.
חברים הכירו לנו מסעדות עם אוכל צמחוני ואני מרגישה קצת פחות מנוכרת.

עדיין אי אפשר לומר שאני מבסוטה מהחיים פה באי, אבל לפחות הם לא כל כך חמוצים.  לפחות לא כמו שהרגשתי לפני חודש חודשיים.

הילדים, פחות או יותר מסתדרים בבית הספר.  מדי פעם, אני מקבלת אימייל מהמורה שלו או מהמורה שלה, שמצטערים להודיע לי שהילדים שלי לא מצליחים להיות רובוטים.  הילדים נפגשים עם חברים, הולכים לסרטים, הולכים לים, לבריכה. בימים שאני לא מבלה עם הילדים במרפאה, או הולכת להפגש עם המנהל של הבית ספר או המורה, אני עובדת בסטודיו הקטן שעשיתי לי בבית.  פינת עבודה, מול הים שבה אני עובדת על התכשיטים שלי.  זה אושר גדול.  אבל  מתאים לפוסט אחר.

 בזמן האחרון, אני חושבת שהלימונדה כמעט מוכנה.

דרך עפר צדדית

לפני חמש שנים, אולי שש שנים, כשגרנו בהולנד, היה לי חלום שנצרב בתודעה.  הוא נצרב לי בתודעה כי הוא היה כל כך שונה מהחיים שלי באותה התקופה.  חיים עמוסים באמסטרדם הקרה.  חלמתי שאני הולכת יחפה על החוף, השיער שלי ארוך וקצת לבן, יש מוסיקה לטינית ברקע, אני אולי רוקדת, אולי רק הולכת, שזופה מול הים.  זכרתי את המצב הנפשי שלי בחלום, שהיה שונה מאוד מהמצב הנפשי שהיה לי באותה התקופה בהולנד.  הייתי רגועה.  הייתי שמחה.  הייתי מאושרת.  החלום הזה, היה שבריר של שניות במונחים של זמן שינה, אבל הוא היה מלווה אותי בכל מקום.

שואלים אותי: נו?  איך פורטו ריקו?  תגידי, מה את עושה כל היום בבית? יש לך כבר חברות?  למדת כבר ספרדית?  פתחת את החנות הווירטואלית שלך?  נו?  איך? טוב? והילדים?  מה איתם?  בראש שלי, אני מנסה לעשות סדר ולהתבונן במעבר הזה באי הזה ובמשמעות שלו עבורי.

איכשהו, עבורי, פורטו ריקו זו היציאה האולטימטיבית מהמסלול המהיר והתובעני שהייתי בו.  מסלול של משרה מלאה, קריירה, אם תרצו, בחברת טלקום שמרגישה מאוד אליטיסטית. משרה, שאולי לא אהבתי מאוד, אבל היא מלאה את הכיסים שלי בהרבה כסף. אין הרבה מקום לחשוב מחשבות ולהיות יצירתיים ומקוריים.  חברה הולנדית, תרבות הולנדית שבה אני כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי כראויה.  יכולתי לספר המון בדיחות על ההולנדים הסנובים וכמה שהם מטומטמים, אבל הם איפשרו לי להתנסות במסלול המהיר.   מסלול שהתמורה בו, היתה רמת חיים גבוהה.  מהמקום האירופי האליטיסטי הזה, הגענו לאי באמצע שום מקום.  בחרנו לבוא לפה, צריך לציין – כאנשים בוגרים.  לא קורבנות.  בחרנו – ואני יודעת לומר, שלא בדיוק ידענו מה בחרנו ומה זה אומר.  רק ידענו שרצינו קצת לצאת מהמסלול המהיר, רצינו עוד הרפתקאה.

מקסים ככל שיהיה..המקום הזה, באמת מרוחק וגם קצת מסריח.  הביוב לפעמים נוזל ברחובות. קבצנים בכל מקום ובאופן כללי כל הזמן חם, לח, מיוזע.  כשאני מסתכלת על התשתיות והאסטתיקה הרועשת ונזכרת באסטתיקה המדוייקת ובתשתיות המתוקנות באירופה, אני נאנחת.  אפשר לומר שמבחינת רמת החיים שלי במעבר לפה – בינתיים, ירדתי ברמת החיים.

ירדתי ברמת החיים, כי אין לי עוזרת שתנקה את הבית 3 פעמים בשבוע ואין לי מכונית משלי, רמת הגימור בדירה הזו עלובה ומחול הנמלים במטבח לא מוסיף לי אריכות שנים.  חסרים לי עוד רהיטים ותמונות ומנורות ואין לי חדר רחצה משלי, בעצם – אין לי קומת מגורים משלי וחדר עבודה משלי וטלוויזיה שאני לא צריכה לחלוק את זמן הצפיה בה עם הילדים, כי היא רק שלי.
ירדתי ברמת החיים, אבל בכל רמ"ח איברי, אני מרגישה שאיכות החיים שלי השתפרה.  כשאני בוחנת את ההתייחסות לנושאים שחסרים לי, בהקשר של רמת החיים, אני יודעת שהכל תלוי בי. זה בכלל לא פונקציה של כסף. עוזרת יכולתי להביא אתמול, טלוויזיה אפשר לקנות בכל סופר מרקט גדול, אני לא באמת צריכה מכונית פרטית כשאני גרה בעיר וריסוס נגד נמלים אמור לעזור.

DSC00978

איכות חיים, זה מושג קצת חמקמק. חיפשתי ברפרוף באינטרנט הגדרות, אבל בעיקר מצאתי הגדרות של גורמים מקצועיים שמתייחסים לאיכות החיים של מדינה ושל חברה.  אני רוצה להעיד על איכות החיים שלי.  אני חושבת שחולצה מודפסת עם הביטוי "יצאתי לחופש – לא רוצה לחזור" מתאר יופי את המצב הנפשי שלי.  אני חייה ליד הים, הולכת ברגל המון, עושה יוגה שלוש פעמים בשבוע, עוסקת בצורפות בבית ויש לי זמן.  יש לי זמן לילדים ולבית ולעצמי.  גם אם ימים שלמים אני מדברת רק עם העילוי והילדים, אני לא מרגישה בודדה.  אם רק ארצה, אוכל להפתח ולהתחבר,  האנשים פה כל כך חמים, כל כך אישיים.  אני לוקחת את הזמן, אני נהנית מכל רגע.  אני לא במרוץ.  עוד לא למדתי ספרדית, עוד לא הקמתי חנות, עוד לא הרבה דברים.  אני במסלול האיטי, הצדדי.  בדרך העפר.  בדרך, יש לי זמן להתבונן בנוף. נהנית מהאסטתיקה שכל כך שונה ממה שמוכר לי.  חוץ מהנקיונות של הבית, אני לא מתאמצת. אני שזופה, עם שיער לא מסורק, ארוך וקצת לבן, מטיילת על החוף.

DSC00964

יהודים, על קצה המזלג

קבלת הפנים של היהודים פה, ממיסה אותי. קודם כל הם מאוד מחבקים ומנשקים ושולחים לי הודעות טקסט ומציעים עזרה ועוטפים אותי במן משפחתיות כזו שלא נותנת לי ללכת לאיבוד.  החום שלהם, הטבעיות שבה הם מכניסים אותי פנימה וגורמים לי לחוש שייכת, מקסימים אותי.  אני לא רגילה לכזה יחס מאנשים זרים, גם אם הם יהודים או ישראלים.  בהולנד זה היה שונה לגמרי. קר, מנוכר ומלא באינטריגות וריכולים.

בבית הספר, המזכירה התוודתה שהיא יהודיה ומיד הציעה את כל העזרה שצריך וגם הכירה למאאאמממת את הבת שלה והציעה שהן יתחברו. ביום לפני תחילת הלימודים, הוזמנו התלמידים  לפגישות עם המורות והספרניות כמן תזכורת.  הספרנית ענדה שרשרת עם "חי" מסוגנן.  המלכה לחשה לי, לשים לב. דיברנו קצת על זה בעברית.  "את מדברת עברית?" שאלה אותי איזו אמא במבטא ארגנטינאי כבד.  מסתבר שהיא מאורוגווי.  היא סיפרה לי שאת העברית היא למדה בבית הספר. נשים אחרות ששמעו אותנו מדברות עברית, חייכו וגם הן, התוודו – גם אנחנו יהודיות.  מארגנטינה, מצ'ילה, מפורטו ריקו.  הן מאוד התעניינו אם אני באמת באמת מישראל ומה בדיוק אני עושה פה.  הן שאלו עלי ועל המשפחה ומיד הציעו שהילדים יהיו חברים.   כבר הוזמנתי להצטרף לעשות איתם חגים ולהצטרף אליהם לבית הכנסת ולעשות שבת ובכלל, להיות בקשר.  החלפנו פרטים.

בגדול, יש כאן 3 קהילות יהודיות:  הרפורמי, הקונסרבטיבי והאורתודוקסי.  לפי מה שהבנתי הקהילות לא מאוד מתערבבות זו בזו, ואני עדיין לא יודעת לאיזו קהילה הוזמנתי לעשות חגים ושבת.  מישהי אמרה לי, שהיא משלמת דמי חבר לכל שלושת הקהילות.  ככה היא בסדר עם כולם.

בית הכנסת שערי צדק. אני חושבת ששייך לקהילה הקונסרבטיבית

בחודש הראשון שלנו פה, גילינו שבמרחק שנים וחצי רחובות מהבית שלנו יש בית כנסת ורוד עם מגן דוד  וכתוב עליו אנגלית בית שלום.

בית שלום, בית הכנסת הרפורמי

שאלתי מכרים שלנו על בית הכנסת הזה.  בבוז הם אמרו שזה לא בית כנסת, זה קרקס.  לשם הולכים הרופרמים שהם בכלל לא יהודים. אני אהיה נאיבית אם אחשוב שבגלל שזה אי קטן מלחמת היהודים לא קיימת גם פה.

מרכז חבד החדש

אני לא יודעת כמה יהודים יש פה באי.  אני גם לא יודעת לפי איזו הגדרה צריך לבדוק את היהדות שלהם.  כל כך הרבה אנשים הולכים עם מגן דוד על הצוואר.  לטענת החברים האורתודוקסים שלנו, הם לא יהודים בכלל.  רק רוצים להיות מוגנים מפני השדים על ידי מגן דוד.  ניחא.

דרך אגב, בקומה שלנו יש עוד משפחה יהודיה, מעירק.  עדיין לא פגשנו אותם, כי הדירה שלהם בשיפוצים אבל נוצר קשר במייל.  בקומה מתחתינו יש עוד משפחה יהודיה, אמריקאית.  הם דפקו יום אחד בדלת, רצו להציג את עצמם.  העירו אותי משנ"צ… מחזה לא נעים…. אני לא יודעת אם נפגוש אותם בקרוב….

שווים ושווים פחות

כשגרנו בהולנד, היתה לי (כן, לי – ולא להם), עוזרת שניקתה באופן בינוני את הבית שלוש פעמים בשבוע.  היא היתה אישה מבוגרת, בת 60 ומשהו.  פליטה מבולגריה, שלטענתה, קיבלה יחס מזעזע של שפחה חרופה, מאיזו משפחה ישראלית וכעבודה צדדית היא עבדה אצל משפחות נוספות בנקיון. הרוויחה כסף כדי לכלכל את הקרובים לה בבולגריה.  האישה הזו בכלל היתה מהנדסת  במקצוע שלה, שבגיל ארבעים ומשהו בן זוגה עזב אותה ואחר כך היא פוטרה מהמפעל.  בבולגריה, היא התגלגלה לכל מני עבודות דחק ואחר כך  בעידודה שלא איזו חברה, באה לישראל והתחילה לטפל בזקנים.  מפה לשם באה עם המשפחה, שניצלה אותה (כן כן… לטענתה…), להולנד.  ככה הכרתי אותה.  הרגשתי שזה בכלל לא משנה כמה נקי ומדוייק היא מנקה, היא צריכה את הכסף וזו הדרך שלי לעזור.

אני אוהבת כשהבית נקי, אבל לא אוהבת לנקות. למשפחה שלי, זה לא כל כך משנה אם נקי או לא.  הילדים שלי (מלבד המלכה) הם חסיני טינופת.  היא לא מפריעה להם והם לא מפריעים לה.  העילוי, טוען שהוא בחור נקי ומסודר.  אני טוענת שזה נכון, כל עוד הוא חי בבית של אמא שלו שניקתה וסדרה אחריו.

בהולנד, היה מאוד מקובל להעסיק אופר. לפחות בקהילת התושבים הזרים.  אנשים שיש להם קצת כסף וחדר פנוי, מעסיקים מישהי שתיקח ותביא את הילדים מהבית ספר, שתנקה ותבשל ותעשה ביביסטר.  בתמורה האופר היתה מקבלת חדר, כלכלה ובדרך כלל גם דמי כיס כלשהם.  אני לא אוהבת את הסידור הזה שיש משרתים שגרים איתי בבית.  יש בזה משהו קצת מנוון, שקצת מקהה את הרגישות החברתית.

מסתבר, שגם פה בפורטו ריקו, משרתים הם דבר מקובל מאוד.  כשחיפשתי דירה, בכל מקום ראיתי את המודל הבא:  כניסה למשרתים וכניסה ראשית.  חדרי שינה ענקיים לבעלי הבית וקיטון צר למשרתת. לרוב גם בלי חלון.  גם אם מדובר בבית קרקע וגם אם מדובר בדירה שנמצאת בבית דירות רגיל.  שווים ושווים פחות.  כשאחוז האבטלה עומד על 13.2 (הנתונים נלקחו מאתר משרד העבודה האמריקאי) ואחוז המשפחות שנמצאות מתחת לקו העוני עומד על 47, (הנתונים נלקחו מכאן) אני מעריכה שקל יותר לנצל אנשים עניים וליצור תרבות שכזו, של שווים יותר ופחות.

בכל מקום ניתן לראות קבצנים ומוכרי כלום בצמתים.  יש בינהם שיהיו לבושים יפה, מסודר. עדין, הם עומדים בצומת, או בפינת הרחוב ומקבצים נדבות ומוכרים שטויות. פרנסה… (?)

אני עדיין לא תומכת בכלכלה המקומית ולא מעסיקה מנקה.  ביררתי מסביב בנוגע לעלות ולזמינות של מנקות.  יש בשפע.  חלק מהן מהרפובליקה הדומיניקנית, שבאות לשבוע עבודה וחוזרות מדי שבוע הביתה.  יש כאלה מקומיות.  המחיר הוא ליום עבודה ועומד על כ- 80 דולר.   אני חושבת שכל עוד הילדים בחופשה ולא עובדים  (ללמוד בבית הספר זו העבודה שלהם) הם צריכים לקחת חלק פעיל בנקיון.  זה מאוד קשה להם.  גם כי הם עצלנים וגם כי הם לא רגילים לנקות.  אני מנדנדת להם ומדקדקת איתם בנוגע לנקיון.  במובן מסויים,שלא נצטרך, אני מלמדת אותם מקצוע.  הכשרה מקצועית.  שלא נצטרך.

על מכוניות ודרכים בפורטו ריקו

בלילה, חלמתי שעשיתי תאונה.  נהגתי במכונית הגדולה, לתוך מן חניה. מולי, במאונך עמדה מכונית אחרת.  התקרבתי לאט לאט, רציתי לחנות מדוייק, שמעתי בום וראיתי – נכנסתי במכונית החונה.  כופפתי פנימה את הדלת של הנהגת שישבה במכונית ההיא.  מכונית בצבע תכלת.  את האישה אני לא מכירה.  התעוררתי.  לא קרה שום נזק לאישה בחלום עודדתי את עצמי, אבל הרגשתי רע.  החלום הזה כנראה סיכם את איך שהרגשתי ביום הראשון שבו נהגתי בפורטו ריקו.

לעת עתה יש לנו מכונית אחת שהעילוי קיבל מהתאגיד.  הונדה אוקורה.  תמונות בהזדמנות.   מה זה משנה הדגם.  מכונית.  בכל מקרה, העילוי הציע לתאגיד, לתת לי את אחת המכוניות שנמצאות במגרש החניה של החברה.  מכונית לא חדשה, שהיתה שייכת לאחד העובדים שפוטר ועכשיו היא עומדת כאבן שאין לה הופכין, בשמש הקופחת.  זו הזדמנות לספר שבניגוד למודל הליסינג שאנחנו מכירים, פה המודל הוא שונה:  אם צריך רכב – קונים, לא שוכרים.  בכל מקרה, ביום ראשון שעבר, נסענו לקחת את הרכב הישן, ממגרש החניה של החברה.  קאיה.  קיבלתי את המפתחות, נכנסתי, 5 דקות, יצאתי.  הריפודים מוכתמים.  הכיסוי הפנימי של הדלת קרוע ומתקלף.  ריח חזק של מאפרה. השמשה הקדמית סדוקה. נראה אוטו פשע. לא בשבילי.

אנחנו גרים בעיר.  500 מטרים מבית הספר.  450 מטרים מבית החולים (שלא נצטרך).  5 מטרים מהים. קילומטר מהסופר מרקט ומהיוגה שלי.  כשנמצא לילדים חוגים וכאלו, כנראה נצטרך שתי מכוניות.  בעצם, אולי לא.  אני תמיד יכולה להקפיץ את העילוי בבוקר לעבודה ולאסוף אותו, בסוף היום.  המשרד שלו נמצא במרחק של 5 קילומטרים מהבית.  אפשר להסתדר.  במקרה הכי גרוע תמיד אפשר לקחת מונית.  יש פה המון מוניות והמחירים נוחים מאוד יחסית.

אתמול העילוי הציע שאני אנהג.  יום של סידורים וקניות לבית.   יש לי רשיון כבר בערך 20 שנה.  חוץ מהשנה הראשונה, שבה ההורים שלי היו צריכים לשלם הרבה כסף בגלל שלא ידעתי לאמוד מרחקים כמו שצריך, לא הייתי מעורבת בשום תאונה.  אני נהגת טובה, זהירה, עם אינסטינקטים חדים.  נהגתי בטיולים שלנו בכל אירופה.  אם זה לא נחשב, אני בוגרת נהיגה ישראלית – זה בטח נחשב.  ההקדמה הזו בנוגע ליכולות שלי כנהגת, נועדו על מנת להפיס את דעתכם.  לא מדובר בנהגת שבת.  גם לא ב"זהיר ופולני 2.0".  אבל, הנהיגה בפורטו ריקו דורשת מיומניות מסוג אחר.  קודם כל, צריך לשים לב לכביש.  לא למכוניות שנוסעות על הכביש, אלא לכביש עצמו: יש בדרך בורות בגדלים שונים ובעומקים שונים.  העילוי הציע להשתדל מליסוע בנתיב הימני.  שם יש את הבורות הכי עמוקים.  מאידך, זה הנתיב היחידי שאני יכולה להיות בטוחה שלא יחתכו אותי מימין.  אחר כך, צריך לשים לב לכל הכיוונים ולהיות חדים חדים חדים.  כי, הנתיבים, הרמזורים, החוקים שאנחנו מכירים, הופכים להמלצה בלבד.  כאוס אנושי בכבישים עם בורות.  חוצמיזה, בגלל שאני לא מכירה עדיין את הדרכים כמו שצריך, למרות השילוט (שנראה לי מצויין), אני זקוקה לעזרתה של הגברת שבתוכנת הניווט, שגם היא קצת מבלבלת.

(מתןך האתר הזה) לא כאלו גדולים הבורות פה, אבל אני חושבת שיש להם פוטנציאל לגדול

לא תענוג גדול לנהוג פה.  אני בטוחה שאני אתרגל.  בינתיים, קצת חבל לי שאין איזו תעודת הוקרה שאני אוכל להסתכל עליה בסוף היום "וזאת לתעודה כי אפרת סיימה בהצלחה את הדרך לקניון ובחזרה".

חשודים

אנחנו כבר שבוע וחצי פה.  לעילוי, יש ויזה ואישור עבודה ומספר בביטוח הלאומי וביטוח בריאות.  לנו יש רק ויזה בדרכון, שמאשרת לנו להיות פה.  המאאאאמממת רוצה לעבוד, אני רוצה לפתוח עסק, צריך להשלים לילדים חיסונים ואפילו שמעתי שלא נותנים לתלמידים להתחיל את שנת הלימודים אם אין להם את כל האישורים והמספרים הדרושים. בקיצור  אנחנו צריכים מספר בביטוח הלאומי וכמובן להיות מכוסים בביטוחי בריאות.
העילוי שאל את משאבי אנוש מה צריך לעשות.  הם הסבירו לו שזה נורא פשוט – יש מלאן טפסים פשוטים למלא, מורידים את הטפסים מהאינטרנט, ממלאים, ניגשים עם כל הניירת לביטוח הלאומי,  מחכים בין 3-5 שבועות, מקבלים הכל בדואר וזהו.  נורא פשוט.  העילוי הדפיס את הטפסים.  אני מלאתי.  באמת פשוט.  ניגשנו אתמול לביטוח הלאומי.

במעלית, העילוי אמר לנו 'ברוכים הבאים לג'ונגל האנושי'  לא הבנו למה הוא מתכוון.  בכל זאת, משרד ממשלתי, יש אבטחה כבדה בבנין, יש מלאן דגלים בכל מקום וגברת ששאלה לאן אנחנו צריכים להגיע.  כשיצאנו מהמעלית היו כל מני פוסטרים שמפארים את הממשל היעיל ושקט.  'זה לא נראה כמו ג'ונגל' אמר פליני.  אבל אז עברנו את המסדרון, פנינו ימינה והזוועה התגלתה.  אולם לא גדול, כל הכיסאות תפוסים, המון רעש, אנשים משתעלים ומדברים בקול רם, רמקול שמכוון לא טוב ובקול צרימה קורא לאנשים ומכונה שנותנת כרטיסים לתור.  מייד נגשה אלינו גברת נמוכה עם מדים ושיניים רקובות.  'מה אתם רוצים?' היא שאלה בספרדית וכשראתה שאנחנו מתקשים להבין אותה היא נאנחה, לחצה על כפתור במכונה ושינתה את השפה לאנגלית.  לקחנו פתק.  בקצה האולם מצאנו חמישה כיסאות.  בדיוק בשבילנו.  אנשים השתעלו סביבי ואני הצטערתי שאין לי בנמצא מסכות נייר של מנתחים.  בהולנד לפעמים אפשר למצוא יפנים מסתובבים עם כזו מסכה.  המיזוג עבד שם במרץ ואני יכולתי לחשוב על כל החיידקים שנמצאים במערכת המיזוג ועכשיו אני והילדים צריכים לנשום אותם.  לעילוי לא דאגתי.  הוא נראה לי חסין.

הגיע התור שלנו.  ניגשנו לדלפק.  הסברנו מה אנחנו צריכים.  אמרו לנו לשבת.  יקראו לנו.  המשכנו לחכות.  הילדים שיחקו במשחקים האלקטרנים שלהם, אני קראתי איזה ספר רומנטי והעילוי דרך הטלפון, ניהל את העולם.  פתאום ניגשת אלי הגברת הנמוכה עם השיניים הרקובות ואומרת לי משהו בספרדית.  אני לא מבינה.  היא חוזרת ואומרת באנגלית 'אם את חיה פה את צריכה ללמוד ספרדית'.  יש לה חיוך מפחיד ואני מתנצלת.  אנחנו רק שבוע פה.  בינתיים, אנחנו מחכים.  מחכים.  מחכים.  מחכים.  מחכים.  או! קראו בשם שלנו!!  אנחנו אוספים את התיקים וניגשים לדלפק.  הפקיד  סימפטי.   אנגלית או ספרדית הוא שואל? מתחילים לעבוד.  אני מוציאה את הטפסים מהתיק, העילוי מסביר את המצב, הפקיד מהנהן ומסתכל על הילדים ואומר שאנחנו משפחה נורא יפה.  אחר כך הוא אומר שהילדים יכולים בינתיים לחזור לשבת באולם של המשתעלים.  העילוי ואני ממשיכים לעבוד איתו.  הוא בודק משהו במחשב, אחר כך מתנצל ואומר שהוא צריך לבדוק משהו.  הוא חוזר שוב, בודק שוב במחשב ושוב הולך לחדר אחר.  אחר כך הוא אומר שיש בעיה. 'מחלקת ביטחון המדינה(1) שינתה את החוקים.  אני לא יכול לתת לכם אישורים לילדים.  רק לאישתך.  יש החמרה של החוקים, בעקבות אסון התאומים.  אנשים מנצלים לרעה את החוק יש המון מרגלים וטרוריסטים שמסתננים למדינה'.

אני לא מבינה. הילדים שלי הפכו למרגלים?  לחשודים בטרור?  העיניים שלי מתכסות בדמעות.  העילוי אומר לי בשקט להרגע.  הפקיד מתנצל.  הוא מציע שהוא יתחיל לעבוד על האישורים שלי.  הוא מקליד כל מני דברים ואז שואל אותי אם עשיתי צבא (2).  הנהנתי.   אני לא בטוחה אם עשיתי טעות.  בכל מקרה, שוב הוא עובד על המחשב, נעלם רגע לחדר אחר ושוב עובד על המחשב.  'יש לך תעודת נישואים?'  הראתי לו צילום עם תרגום שעשיתי אצל נוטריון.  תעודת נישואין של הרבנות בקרית אונו.  הרב ערוסי חתום עליה.  הפקיד נבוך.  תעודת נישואין אמריקאית.    לא אין לי.  אני מצטער, יש החמרה של החוקים. לא תוכלי לקבל אישורים.  תצטרכי ללכת למחלקת ביטחון המדינה.  זה עניין של כמה שבועות והכל יסתדר.

אנחנו בדרך למשרד של מחלקת ביטחון המדינה. המלכה מבסוטה – הנה היא, במעמד של מרגלת בפוטנציה.  העילוי מתקשר לעורך דין של התאגיד שטיפל בויזות.  רמת הלחץ של כולנו מאוד גבוהה.  במשרד עורכי הדין מתנצלים, מבטיחים לבדוק ומסבירים שכל הזמן משנים פה את החוקים בגלל החשש מטרוריסטים.  המאאאממת ואני מסכימות שכל הבירוקרטיה הזו והחשדנות היא כל כך צפון קוריאה.  בכניסה למשרד של מחלקת בטחון המדינה  אבטחה כבדה.  שוב תור.  שוב מחכים.  אחר כך הפקיד נותן לנו ערימה של טפסים למלא.  שאותם צריך לשלוח למדינה (באמת, ככה הוא אמר) ולשלם 400 דולר לכל פניה.  תוך 3-5 חודשים תוכלו להגיש בקשה לביטוח הלאומי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בערב, העילוי סיפר לי שהוא בדק ולא תהיה לנו שום בעיה עם ביטוחי הבריאות מאחר והם פרטיים.  גם בית הספר פרטי וגם שם לא אמורה להתעורר בעיה.  הליצנים בחברת עורכי הדין, עדיין בודקים מה אפשר לעשות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

1) Home Land Security

    חשבתי שרק בישראל שואלים מישהו אם הוא עשה צבא.  2)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הסופה הטרופית 'שנטל' בדרך אלינו.  אני לא יודעת מה זה אומר.  אעדכן.

מיפויים

ממה שהספקתי להתרשם, אני לא אוכל פה הרבה במסעדות.   סביר להניח שעדיין לא מצאנו את המסעדות שלנו.  או ליתר דיוק את המסעדות שלי, כי העילוי מתמחה בלאכול כמעט כל דבר.  אני הבררנית ביננו וכצמחונית, עוד יותר קשה לי למצוא מה לאכול.  בהולנד היו לי כמה מסעדות שמאוד אהבתי עם דגש צמחוני:  מסעדה אתיופית ואיזה שתיים הודיות.  פה בינתיים, עוד לא מצאתי מסעדה הודית או אתיופית או מזרח תיכונית כלשהי.  יכול להיות שזה רק עניין של זמן אבל בינתיים, מה שאני רואה זה בעיקר מזללות עם אוכל מהיר מצופה בהררים של גבינה צהובה מותכת והרבה הרבה בשר.  זה מזכיר לי טיול שעשינו בספרד בשנה שעברה.  בכל מסעדה שבה ישבנו, הסברתי שאני צמחונית.  זה לא מנע מהטבח להוסיף פירורי ביקון לכל מנה שהזמנתי – בשביל הטעם…
כרגע אנחנו לומדים להכיר את הבית, את המטבח ואת מה שמוכרים בסופרמרקטים.  לדוגמא, גילינו שאין פה זיתים אמיתיים (מרכיב מוביל בתזונה שלי).  כלומר, מצאנו כמה בשימורים אבל היה להם טעם של תירס מתוק משומר.  בטעות, בגלל שאנחנו קצת חדשים – קנינו 5 קופסאות שימורים של זיתים בטעם תירס.  טעויות של מתחילים.

  אנחנו עדיין בתהליך התארגנות והכרות עם הסביבה והבית.  כל יציאה לסופר או למרכז קניות עולה לנו מאות דולרים. הבית פה ריק והכל צריך לקנות – החל ממסכום וסירים ומגבות מטבח, ריהוט, וילון למקלחת, מנורות, וכדומה.  אפילו מטאטא ודלי.  לוקח זמן והרבה כסף להפוך ארבע קירות במקום מקסים לבית חם ומכיל.  תוך כדי קניות אנחנו ממפים איפה כדאי לקנות ומה.  כל יציאה לסופר מרקט, או לחנויות מגה ענקיות כמו וולמרט או קוסקו, אורכת שעות.  קודם כל, אין לנו מושג איפה כל דבר מונח.  חוצמיזה, יש פה הרבה דברים חדשים שאין לנו מושג אם הם יהיו שימושיים לנו ואם נאהב אותם.  החל מכל מני מקלות ספונג'ה עתידניים ועד לפירות וירקות שבחיים לא ראיתי ויש להם שמות מוזרים.  לא תמיד  אנחנו בטוחים מה כדאי לקנות ואיפה הכי זול.  אני זוכרת שהחוויה הזו של המיפוי, היתה הרבה יותר מתסכלת בהולנד – שם בכלל לא הבנתי מה כתוב על האריזה וההתמצאות היתה נגזרת של ניסוי וטעיה.  עדיין לא ברור לנו מה תהיה רמת ההוצאות החודשיות שלנו ומה יהיה ההרכב שלה.  אני יודעת שזה חלק מהתהליך של היכרות עם מקום חדש, תהליך שאני מוצאת מרתק.   כרגע – אולי בגלל שהילדים כבר גדולים והם התרגלו לסטנדרט מסויים וגם אנחנו נהנים מרמת חיים גבוהה אנחנו ממהרים ומוציאים בתקופה קצרה הרבה כסף יחסית, על מנת להחזיר אותנו במהירות לנקודת האיזון ולאזור הנוחות שלנו.

לפני כמה ימים, ביקרנו ביקור קצר ביער הגשם של פורטו ריקו – אל יונקו.  זו היתה הפעם הראשונה שלנו ביער גשם.   יש בו הרבה מאוד מסלולי טיול ואני בטוחה שעוד נבקר בו.  מה שתפס לי את העין ממש בתחילת המסלול היו המון פרחי גן עדן שגדלים פה בר ועוד המון פרחים שאני לא מכירה.  היו שם שרכים, מהסוג שבכל בית בשנות השבעים גידלו בעציץ עם מקרמה.  אבל השרכים האלו שראיתי ביער הגשם, היו בכלל בגודל של עצים.  כדור הארץ הוא מקום מופלא.  בינתיים, עשינו ביקור לבריכות ולמפלים.  מצחיק, שלמרות שבמשך שש השנים האחרונות, גרנו בהולנד, לא רחוק מהאמסטל ומכל מני תעלות, עדיין אנחנו מתלהבים ממים.  אי אפשר להוציא מאיתנו את המדבר…

WP_20130704 7

ליד אחת הבריכות, היה תרנגול.  לא ברור לי אם הוא היה תרנגול בר או שהוא ברח מאחת החוות שמצויות בצמוד ליער הגשם.

  אולי הוא ברח מאיזה מטבח?

WP_20130704 5

אני חושבת, שמעל הכל הטבע במקום הזה מרחיב לי את הלב.  יש פה המון שמש וים וירוק בגוונים שלא ראיתי אף פעם.  בטיול הבא שלנו, אני חושבת שניסע למערות (קמוי) שגם הן נחשבות לסוג של פלא.