חופשה בתנאים מינימליים

בינתיים אנחנו קצת בחופשה. סוג של בית מלון עם תנאים מינימליים.  הדירה ששכרנו, ענקית – 350 מטר רבוע.  לא כולל את המרפסת שאפשר לעשות בה תחרות רולרבליידס. אנחנו עוד לא ממש מכירים טוב את הבית, אז יצא לי כבר לטעות במסדרונות.  אם אני רוצה לקרוא לאיזה ילד או ילדה שנמצאים בחדרים שלהם, אני צריכה לצעוק או להתקשר אליהם.  הם מצידם טוענים שהם לא שמעו אותי.

המרפסת בדירה שלנו.  זה רק חלק ממנה.

המרפסת בדירה שלנו. זה רק חלק ממנה.

לא היה לנו פשוט למצוא דירה שתהלום אותנו.  זה לא שאנחנו מפונקים, אבל רצינו שלכל ילד  או ילדה יהיה חדר משלה. רצינו להיות במרחק הליכה מבית הספר (אין בית ספר בינלאומי פה ולכן הם ילכו לבית ספר אמריקאי פרטי). רצינו שתהייה לי פינת עבודה כמו שצריך לעסק שאני רוצה לפתוח (בהזדמנות אני אכתוב על זה) ורצינו אם אפשר – לראות את הים.  יש פה הרבה מאוד דירות שעומדות ריקות.   ראינו אולי 20 דירות וכמה בתים, הרוב היה יקר מדי, גדול מדי, קטן מדי, מספר החדרים לא מתאים, בדיוק – אבל בשכונה לא טובה, רחוק מדי וכולי.    באפריל, באתי לפורטו ריקו, לביקור בן שבוע שמטרתו היתה לצוד בית.  שבוע של כיתותי רגלים ושיחות נפש עם מתווכי דירות הביאו לאפס תוצאות ולהרבה תסכול וחרדה.  איפה נגור? על מה נתפשר?  אולי כל המעבר הזה לא מתאים? הדאגה התעצמה גם לאור העובדה שעוד לא מצאנו שוכרים לבית שלנו באמסטרדם – אבל זה כבר סיפור אחר.

בסופו של דבר, אני חזרתי לאמסטרדם והעילוי המשיך לחפש לנו בית.  הוא מצא את הדירה הזו שנמצאת בבנין שבו יש חדר כושר, בריכה ולובי שנראה כמו שייך למלון. בית הספר נמצא במרחק 530 מטרים.  זו השכונה שרצינו, צופה לים, דירה ענקית (בדיעבד – גדולה מדי, אבל ניחא).  היתה תקופה של משא ומתן מפרך ובסופו של דבר אנחנו מתחנו את התקציב המשפחתי, הבעלים ירדו במחיר והחוזה נחתם.

מה שאני רואה מהמרפסת שלנו

מה שאני רואה מהמרפסת שלנו

  ידענו מראש שהבית ריק לגמרי.  העילוי קנה 4 מזרונים, לנו ולילדים.  רק שתהיה איזו שהיא התחלה.  אה וגם טלוויזיה.  חוץ מזה, באמת שאין כלום.  איש האחזקה של הבניין, ריחם עלינו ונתן לנו שולחן פלסטיק וחמישה כסאות, כדי שנוכל לשבת.  מיקמתי אותם במטבח ומכאן אנחנו מתנהלים בינתיים.  ביום השני שלנו פה נסענו לחנות רהיטים ענקית, שקיבלנו עליה המלצה.  שם קנינו כמעט את כל הרהיטים הבסיסיים שצריך, חוץ מהחדר של המממאאאמממת.  היא לא מצאה שום דבר לטעם שלה בינתיים.  גם זה ייפתר.

למרות הכל, התנאים מאוד מינימליים והבית די מלוכלך (למרות שניקינו קרוב ל- 8 שעות ואני עדיין כל הזמן מנקה).  אין לנו עדיין את כל הכלים שאנחנו צריכים (סירים, פותחן של שימורים, ספלים וכדומה), הדלתות של המרפסת לא נסגרות טוב והרוח מיילללת דרכם, מייבש הכביסה לא עובד, הדוש במקלחת מקולקל, חסרות לי מגבות וכולי… ועדיין – אנחנו מאוד מרוצים. כנראה, הקרבה אל הים ומזג האוויר משרים עלינו אווירה של חופשה – הולכים לבריכה והולכים לים ונחים.

לצערי, עדיין לא עשינו טיולים ממשיים בשכונה, בעיר, באי.  אנחנו מתמקדים כרגע בלהשלים את החוסרים של הבית ולכן רוב הטיולים שלנו מתמקדים בללכת לקנות משהו.   היתה לנו החלטה מודעת שלא להביא מכולה עם רהיטים וציוד, אלא לקנות הכל פה.  בכל זאת, קצת יותר זול פה וגם זה די דבילי לשלם הובלה של צלחות סדוקות, מגבות מוכתמות או סירים ישנים. במזוודות ארזנו כל מה שיכולנו, שילמנו גם על משקל ומטען נוסף, שלחנו כמה ארגזים עם דברים חשובים וסנטימנטליים דרך חברת משלוחים.   בינתיים, התנאים מאוד מינימליים וזו יציאה מאזור הנוחות המוכר שלנו.

אנחנו מבינים שלוקח זמן להפוך ארבע קירות לבית ואני שמחה שהילדים גם הם משתפים פעולה וסבלניים.  ביום שישי יגיעו אלינו הרהיטים שקנינו.  לאט לאט… נתחיל לחזור לאזור הנוחות שלנו ואז, אני מקווה שנתחיל לטייל בהרים, ביער הגשם ובאיים הקטנים מסביב.

רגע לפני שמתחילים

לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו.  זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור.  העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו.  "היא הבוס" .

בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית.   גרנו באותה התקופה (בערך 5 שנים)  באמסטרדם, ולא היה לנו רע.  התאגיד הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם.  בבית, המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד.  מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו.  במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על  סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים, טורנדו ושאר אסונות.   אופטימיות.

לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי.  לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר.  לא מיהרנו.  באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד.  הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק.  אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים.  נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף.  משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן.  כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים.  וגם גולף.  העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל.  אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית).  טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום.  אפילו מפלסטין.

ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי:  החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב.  יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי.  יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים.  התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ?  בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.

אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי.  נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף.  אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים.  גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.

Old San Juan. From the Guardian.

והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל.  באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי.  לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת.  "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו.  הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם.  לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן.  מפתיע.  נכנסנו לאולם.  הם נכנסו אחרינו.  "הלך הסרט" האופטימי לחש לי.  הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים.  שקט מופתי.  הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל.  בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים.  כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…

באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).

204721_10151214873506847_909653168_o

מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד.  לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב.  זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף.  אני חושבת…

בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק.  גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים.    מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה  – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת.  נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה, אבל עכשיו כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה.  הנה אנחנו מתחילים…