משקפיים

נשברו לי המשקפיים.  כמו תמיד,זה קורה כשאת לא מצפה לזה.  לפני כמה ימים, במטבח, הסתובבתי לרגע ופתאום פוף.  ידית אחת על הרצפה. בהתחלה הדבקתי אותה עם סלוטייפ והרגשתי איך אני הופכת קדושה קומוניסטית.  לא מעונה, אבל צדיקה שלא מוציאה סתם כסף על מותרות כמו משקפיים חדשים.  הצטערתי שזה לא קרה בתחילת החודש, אז הייתי יכולה לזמזם גם את האינטרנציונל. 
יומיים הסתובבתי ככה, לכל מקום. בגאווה. 
אבל גם הסלוטייפ נחלש והידית שוב נפלה.

image

זה התחיל להטריד אותי, במיוחד לאור העובדה שאני לא אהיה בבית בתקופה הקרובה. לרוע המזל, גיליתי שנשארתי רק עם זוג עדשות מגע חד פעמי אחד לעת חרום.  העלילה מסתבכת.

אנחנו טסים מחר לחופשת הקיץ שלנו.  אנחנו,  זה אני והילדים. מלבד גיחות קצרות לאירופה,  העילוי נשאר באי. (מישהו צריך לעבוד).
מאחר וידוע שמלבד מספר פעמים מועט של קניות אימפולסיביות של תיקים ונעליים, אני בחורה חסכנית ונבונה בכל הנוגע לקניות, החלטתי לקנות עדשות מגע חד פעמיות ואת המשקפיים החדשים להזמין בישראל.
לכל אלו, הנוהגים להלעיז על ישראל ועל המדיניות המטופשת שלה בכל מני תחומים אני חייבת לסתום את הפה: ישראל היא מקום נפלא.  המקום היחיד בעולם (שאני מכירה) בו ניתן להכנס לרשת פארם כלשהי ולקנות עדשות מגע חד פעמיות.  בהולנד חייבים להיות רשומים אצל אופטיקאי כלשהו ובמקרה חרום  של תיירים, אולי אפשר לוותר על הבדיקה. אבל בפורטו ריקו כך הסתבר לי חייבים מרשם רופא והמידע נשמר במערכת לדראון עולם.  בסוכנויות הביון מלחשים: ראו נא, הגברת קנתה עדשות מגע. חד פעמיות.  סיכון מחריד לסדר העולמי החדש.

הלכתי לקניון. שלושה אופטיקאים נתנו לי את אותה תשובה באמפטיה אדיבה תוך שהם מנסים לדוג מחמאות על האי הנפלא שלהם.

שלוש שעות חיכיתי בתור,  שעתיים בדקו אותי (כולל טפטוף של חומרים זרים לתוך העיניים שלי והקרנת אור אדום לתוכן).  לבסוף התבשרתי שאני ראויה לקנות עדשות מגע, אך אבוי. יש להם רק עדשות במספר התואם את עין שמאל.
כשהייתי על סף צעקות,  הם התקשרו לבדוק במקום אחר   אחרי שעה נוספת הבעיה נפתרה.  נפרדתי לשלום מ 250 דולרים וקיבלתי עדשות מגע לשלושה חודשים ואישור שבאמת קשה לי לנהוג בלילה.
כבר יומיים אני עם עדשות. זה יופי מלבד העובדה שבלילה,  כשאני רוצה לצפות בטלוויזיה במיטה אני צריכה להיות עם המשקף השבור.  אבל כזכור, אני צדיקה חסכונית ולכן, אני סובלת בשקט.

אך לא לעולם חוסן.

הבוקר קמתי עם דלקת בעיניים.  אני לא רוצה להאשים את המתבגרת  המהמממת, שבילתה אתמול עד 2 בלילה בזמן שאמא שלה ישבה בחושך וחיכתה שהיא תגיע. זה לא יהיה נכון, למרות שלכאורה יש קשר נסיבתי.

אני לא מאשימה אף אחד.

בפועל, אני אצטרך להגיע היום לאופטיקאים בקניון שהבטיחו לי, שאם אני אתן להם עוד 750 דולר, אוכל לקבל משקפיים חדשים במסגרת פלסטיק כעורה תוך שעה!

נ.ב. אני עדיין לא בטוחה אם אומרים משקפיים חדשים, משקפיים חדשות או משקף חדש. 

מודעות פרסומת

ישראל באופן יחסי

אנחנו עכשיו בביקור בישראל ואני שמה לב שהוא מתאפיין בהערכה גדולה למה שקורה פה. העילוי ואני מדברים על ההבדלים בין ישראל, אמסטרדם ופורטוריקו.  אנחנו מדברים והילדים כבר מספיק גדולים כדי להביע דעה ולהשוות.  באופן יחסי, אנחנו מבסוטים ממה שאנחנו רואים אבל, כרגיל בין הקפיטליסט לסוציאליסטית ישנם ויכוחים.
אנחנו מדברים על יוקר המחייה בישראל וכמה מהר אפשר להגיע לעוי של פת לחם.  אין רשתות ביטחון כלכליות שתומכות ומחזקות את מי שזקוק לתמיכה.  הכל מאוד מאוד יקר. האוכל, הביגוד, הדלק, הבידור ואפילו בפשטות – כרטיס לקולנוע.    הנה דוגמא.  הבן יקיר לי, פליני  אם תרצו, היה זקוק לקצת בגדים חדשים.  הכל קטן עליו כבר ובגיל 13 וחצי, הוא פיתח טעם עצמאי.  זה יופי.  באחד מימות השבוע שעבר, הלכנו ביחד לקניות.  שני ג'ינסים שתי חולצות טריקו ועוד איזה סווטשירט מרשת שהכרנו גם בהולנד.  תיארנו לעצמנו שהכל ביחד צריך לעלות בערך 80 אירו.  בשקלים זה יותר אנחנו יודעים.  אבל שילמנו בערך 120אירו (אנחנו חושבים כל הזמן במספר מטבעות במקביל.  שקל דולר ואירו)
פליני שאל למה זה כל כך יקר.  לא קנינו בגדי מעצבים. בהולנד זו נחשבת לרשת מאוד מאוד בסיסית.  הסברתי קצת על העלויות הנלוות ועל המיסים ועל המשלוח שעולה, אבל די התבאסתי.  יקר פה, בישראל.

הילדים הסבו את תשומת ליבי לכמות הילדים.  יש פה המון הם אמרו.  הם לא רגילים.  בעצם גם אני לא, חשבתי.  בהולנד יש במקרה הטוב ילד לזוג ובפורטו ריקו  יש אולי שניים.  לא יותר מזה.  המלכה  התפלאה שהילדים פה מסתובבים לבד ברחובות, בחבורות וללא הורים מלווים. זה לא כל כך קורה במחוזותינו בגולה.

רחוב ביפו

יפה פה. רחוב ביפו

הכבישים המתוקנים והנקיון היחסי ברחובות מלמדים אותי שהמצב של ישראל טוב בהרבה ממצבה של פורטו ריקו והוא כמעט מתקרב לרמה האירופית שאנחנו מכירים.  יכול להיות שאם אני אצא קצת מאילון צפון דרום וכביש 6 אני אגיע לכבישים לא כל כך סימפטיים, אבל עדיין – באופן יחסי, מצבם מצויין.

שקיעה בנמל תל אביב

יפה פה.  שקיעה בנמל תל אביב

נסענו עם המשפחה המורחבת לסופשבוע של צימרים במושב ניר עקיבא, בדרום.  נסענו בדרכים צדדיות והיה מקסים.  התפעלנו, כמו תיירים מהיופי הזה מסביבנו. מהשדות הרחבים, מהנופים, מהגבעות מהצבעים.  היו מקומות שהזכירו לנו קצת את טוסקנה או את דרום ספרד.  שכחנו שיפה פה.  אולי אף
פעם לא ראינו את היופי, רק את הקושי.

יפה פה.  הליכה בשדות ניר עקיבא

אני רואה את היופי הפיסי אבל לא יכולה להתעלם מהקושי הקיומי של אנשים שלפני 20 שנה החשבתי אותם לבני המעמד הבינוני.  העילוי ניסה לנחם אותי.  שחיתות – יש בכל מקום.  גם באירופה הנאורה. צריך לדעת עם מי לדבר, צריך לדעת איך לתחמן.  האליטות הכלכליות קיימות בכל מקום.  גם באירופה, בטוח שגם בפורטו ריקו.
גזענות ופחד מזרים, גם היא קיימת בכל מקום.  גם בפורטו ריקו, בטוח שבאירופה
עוני יש גם באירופה, בעיקר בקרב הצוענים, אבל לא רק.  גם בפורטוריקו יש.  בעצם – בכל מקום.

דווקא הביקור הזה, מראה לנו את ישראל מזווית קצת יותר מרוככת.  אולי זה אנחנו שקצת הזדקנו ואנחנו רואים עגול ולא זוויתי. ואולי באופן יחסי לאירופה ולאי בקריביים, ישראל נמצאת באיזשהו מקום טוב (לא יכולה להתאפק – ראו הערה בסוף) באמצע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
הערה בסוף: זה שישראל יפה והכבישים מתוקנים, עדיין לא אומר שלא צריך לתקן את העוולות החברתיות כלכליות שקיימות פה בשפע. חסר לי ליצור מערך סוציאלי חזק שיתמוך בחלשים ויחזק אותם:  דמי אבטלה, קצבאות שלא מעליבות, דיור מסובסד, הקלות במיסים .