געגועים עתידיים

נניח שאנחנו בעתיד עכשיו. לא איזה משהו דרמטי, בסגנון סרטי המדע הבדיוני של שנות השמונים והתשעים. משהו צנוע. 3 שנים מהיום. אני לא בטוחה איפה אני אהיה. אולי חזרה בישראל ,אולי במקום אחר. זה לא חשוב עכשיו. נניח שאתם שואלים אותי, נו – אז למה את הכי מתגעגעת בפורטו ריקו?  זו שאלה קלה.  כבר עכשיו אני יודעת את התשובה.  זה בטוח לא לאוכל שיש פה, או לחום וללחות. אני כבר יכולה לצפות את התשובה שלי. זה פשוט מאוד. לים.  לנופים. לגרפיטי. למורים שלי ליוגה

אני משתדלת ללכת לים לפחות פעם בשבוע.  טיול ארוך לאורך החופים הלבנים.  אוספת צדפים וקונכיות וחושבת איך לשלב אותם בכסף.

בחופים שליד הבית שלי, אין הרבה צדפים. כל צדף שאני מוצאת הוא חגיגה.  אני מנקה אותו בים, מתבוננת ומתלבטת אם לקחת הביתה.   החופים מורכבים מחולות או סלעים מחורצים.  החולות לבנים ורכים ובשוליים שלהם עצי דקל או מדשאות שהעירייה שתלה.

מכיוון שהמרפסת שלנו היא מעל הים, אני לא צריכה הרבה.  אולי רק איזה כוס קפה או ין אדום, כשאני יושבת על הנדנה שלי במרפסת והמבט מופנה לים. כל יום בשעה שש בערב יש לי מן תחושה של חיבור מיוחד. הים שקט. הצבע מתחיל להתחלף מטורקיז שקוף לכחול אפור. השמש מאירה רק חלקים ממנו.  אם אני במטבח מכינה ארוחת ערב, או אם אני סתם תולה כביסה, או עוזרת לשחיינית עם השיעורים –  יש את רגע ה'אוהה' הזה שהנשימה שלי נעצרת כשאני מביטה צפונה, לים.

אני משתדלת לתרגל יוגה כל יום. משתדלת לתרגל אותה במרפסת מול הים. את המורים שלי אני פוגשת שלוש פעמים בשבוע. ביום שישי ושבת בבוקר וביום שלישי אחרי הצהריים. המורים שלי, הם זוג, בגילי פחות או יותר. יש להם שישה ילדים והם גרים איפשהו בהרים, במרכז האי. כל יום מישהו אחר נוסע כ-3 שעות לעיר הגדולה ובחזרה, כדי ללמד. הם עזבו את העיר הגדולה מתוך בחירה בחיים אחרים ולפי הסיפורים של המורה שלי, יש להם פלג נחל קטן מתחת לבית ודי קריר שם בערבים. בכל זאת, זה בהרים.
יש להם חווה ובה הם מגדלים כל מני גידולים אורגניים. לפעמים אני מקבלת מהם קלמנטינות שאני מחלקת לקבצנים ברחוב שלי. לפעמים אני נותנת להם בחזרה לחם תוצרת בית. הסטודיו נמצא באיזו סמטא קטנה, בערך קילומטר מהבית שלי. אני הולכת לשם ברגל וכשאני מקדימה, אני יושבת מול הלגונה ומצלמת את היופי הזה של זמן בין הערביים.

ביום ראשון הקרוב, הם הזמינו אותי להשתתף בסדנת יוגה למתקדמים מכל מיני מקומות באי. לפי מה שהבנתי, זו סדנא חודשית, שבה במשך יום שלם,שמונה שעות, מתרגלים יוגה. אני מאוד מתרגשת. בהולנד, המורה שלי היתה עושה לנו סדנאות כאלו, אבל של 3 שעות. אני זוכרת שזה היה לי מאאאאאאווד קשה.
אני לא יודעת איך אני אתמודד עם האתגר החדש הזה, אבל אני שמחה בו. זו גם הזדמנות להכיר קצת אנשים חדשים. לכי תדעי. אולי אני אמצא חברות…

אורות קטנים

בשנים האחרונות, גרנו בהולנד. בנובמבר, אני רגילה לימים שהשמש שוקעת בסביבות ארבע וחצי וזורחת בערך בשמונה.  כדי לגרש את החושך, ההולנדים מסביב היו ממלאים את הכל באורות קטנים וחמודים שהיו מאירים קצת.  מקשטים את העצים ואת המרפסות ואת הרחובות והכל היה מתמלא במן אווירה רומנטית וחגיגית.
עכשיו כבר סוף נובמבר, ובפורטו ריקו הימים ארוכים כהרגלם.  השמש זורחת בערך בחמש ורבע בבוקר ואני שותה איתה קפה מול הים.  אחרי הצהריים, בסביבות שש וחצי, שמש שוקעת ולאט לאט הרחובות מתמלאים באורות של מסעדות ומוסיקה. בזמן האחרון, העיריה וגם אנשים פרטיים ממלאים את הרחובות באורות הקטנים המנצנצים שאני זוכרת מהולנד.
אני מוצאת את זה קצת מוזר בשבילי.  להסתכל על האורות האלו, כשאני לבושה בחולצה קצרה ומסביב אין שלג

אחת הרחבות במרכז אמסטרדם. העירייה היתה מכינה משטחי החלק על הקרח כדי לשמח את הילדים וההורים שלהם

אני רגילה לקשר את האורות האלו לחורף האירופי ופה, גם אם ממש יתאמצו בקניונים – לא יהיה חורף לעולם.  הקניונים מלאים בחנויות אמריקאיות ובסחורה אמריקאית.  חלונות הראווה משקפים את מה שקורה בצפון ארצות הברית, ללא קשר למזג האוויר בקריביים.  (אם זכרוני אינו מטעה אותי – זה בדיוק המצב גם בישראל).
כך אפשר למצוא כובעי צמר וצעיפים עבים וג'קטים ומגפיים וכל מה שצריך כדי לצאת לקור הגדול שבחוץ.  נכון שבקניון יש מיזוג מטורף, אבל מבט אחד לאור השמש המסנוור שבחוץ מפוגג את האשליה של הקניון האמריקאי.

אני מוכרחה לומר שאני קצת מתגעגעת לקור ולחושך ההולנדי.  טיפונת.

תמונה שצילמתי בתקופה בתקופה שגרנו בהולנד. אני מתגעגעת לקור הלבן והנקי הזה

בהולנד, האורות היו בעיקר בצורות של צבי, מזחלות שלג ושל פתיתי שלג.  פה אין סיבה לקשט עם אורות חיות נורדיות וסצנות מחיי החיים בצפון אירופה, אז האורות הם יותר רנדומלים.  סתם אורות קטנים תלויים מאיזה עץ או מרפסת. שום דבר מיוחד.  לפעמים יש איזשהו קישוט מעניין ואז אפשר לראות תיירים שמצלמים את הקישוטים

CNN – Christmas lights in Old San Juan, Puerto Rico

התקופה הזו, מסמלת את תחילתה של תקופת החגיגות על האי.  מעבר לעבודה שמזג האוויר הופך להיות נהדר (בין 20 ל-27 מעלות עם שמש רוח וגשם לעיתים), הפורטוריקנים הכריזו באופן לא רשמי על פתיחת תקופת החגים.  המורה שלי ליוגה הסבירה לי שבערך מחג ההודיה ועד כמעט לפסחא, יש חגיגות נוצריות באי.  ובאמת, אפשר לראות את משפחת המלוכה הנוצרית מככבת בכל מקום ועצי חג המולד מנצנצים מקשטים את הרחובות.  ברדיו יש שירים עם פעמונים ובכלל, אפשר לחשוב בטעות שכל האי הזה הוא כנסיה אחת גדולה.

הייתי חייבת להוסיף את התמונה הזו, של  רחבת הדשא, מול הים, ליד הבית שלנו.  נלקח ללא רשות מהאתר הזה:
http://prjazz.blogspot.com/2013/02/presentan-ventana-al-jazz-previo-al.html

אצלנו בבית, אנחנו מדליקים הרבה נרות ריחניים בכל מקום.  העילוי מדבר על החשמל שמאוד יקר פה, אבל נחנק כשהוא מגלה שהנר הריחני שקנינו בקניון עלה לנו 20 דולר.  "עשרים דולר על חתיכת נר???" הוא לא מבין.  הגמדים ואני מאוד אוהבים להדליק נרות, בלי קשר לחנוכה.  אנחנו משתדלים לצאת מהקונכיה שלנו ולצאת ולפגוש את האנשים בקהילה בחב"ד או במסיבות אחרות.  אני חייבת להגיד שזה לא משהו שבא לנו באופן טבעי העניין החברתי.  אנחנו כל כך מעדיפים להשאר בבית,
.לקרוא או לעשות מרתון של סדרות בנטפליקס

חג אורים שמח וגם מאוד חשוב!  אל תשכחו לבקר גם בחנות החדשה שלי באטסי.

השכונה מעבר לגשר – פוסט מצולם

מעבר לגשר, ממש 'מעבר לפינה' יש שכונה, שהיא קצת ההפך מהשכונה התיירותית שבה אנחנו גרים.  מזמן רציתי לטייל שם ברגל. כשעברנו בה במכונית.  הצבעוניות, ואומנות הרחוב, תפסו לי את העין.   עם זאת, האיזור משום מה לא נראה לי מהסוג שבו בחורה לבנה מטיילת לבד עם מצלמה.  אולי אני טועה.  עשינו היום טיול רגלי, העילוי ואני והמצלמה של הטלפון.

עוד אחת מהיצירות מתחת לגשר

איך שעוברים את הגשר, מיד מרגישים אווירה קצת אחרת.  פחות מחוייכת.  פחות מסבירה פנים.

הרחובות נקיים, הבתים צבועים, אבל עדיין, יש תחושה של עזובה

הרחובות נקיים, הבתים צבועים, אבל עדיין, יש תחושה של עזובה.  מצד שני, הגרפיטי מלא בהומור.

  באמצע, בלטה לה הכנסיה.  מקושטת בטורקיז וזהב וכסף.

כנסיה בטורקיז

חיפשנו את השוק שקראנו עליו באיזה אתר וידענו שהוא בסביבה.  היה נחמד ללכת קצת לאיבוד, אבל אז מצאנו אותו. שוק מקורה שבפנים היו כמה דוכנים שמכרו בננות וכל מני פירות טרופיים שאין לי מושג איך קוראים להם.

מבנה השוק

יש לי הרגשה שלמקום הזה יש פוטנציאל אדיר.  רוב החנויות מסביב היו סגורות אבל יכולתי לדמיין אותו שוקק חיים

אולי זה בגלל הצבעים, אולי זה בגלל המוסיקה הקובנית שהתנגנה בקול רם מאיזו מסעדה.  קראנו שבלילות האיזור הזה נסגר למכוניות ויש שם מסיבות רחוב.  סביר להניח שנחזור לשם איזה לילה.

יהודים, על קצה המזלג

קבלת הפנים של היהודים פה, ממיסה אותי. קודם כל הם מאוד מחבקים ומנשקים ושולחים לי הודעות טקסט ומציעים עזרה ועוטפים אותי במן משפחתיות כזו שלא נותנת לי ללכת לאיבוד.  החום שלהם, הטבעיות שבה הם מכניסים אותי פנימה וגורמים לי לחוש שייכת, מקסימים אותי.  אני לא רגילה לכזה יחס מאנשים זרים, גם אם הם יהודים או ישראלים.  בהולנד זה היה שונה לגמרי. קר, מנוכר ומלא באינטריגות וריכולים.

בבית הספר, המזכירה התוודתה שהיא יהודיה ומיד הציעה את כל העזרה שצריך וגם הכירה למאאאמממת את הבת שלה והציעה שהן יתחברו. ביום לפני תחילת הלימודים, הוזמנו התלמידים  לפגישות עם המורות והספרניות כמן תזכורת.  הספרנית ענדה שרשרת עם "חי" מסוגנן.  המלכה לחשה לי, לשים לב. דיברנו קצת על זה בעברית.  "את מדברת עברית?" שאלה אותי איזו אמא במבטא ארגנטינאי כבד.  מסתבר שהיא מאורוגווי.  היא סיפרה לי שאת העברית היא למדה בבית הספר. נשים אחרות ששמעו אותנו מדברות עברית, חייכו וגם הן, התוודו – גם אנחנו יהודיות.  מארגנטינה, מצ'ילה, מפורטו ריקו.  הן מאוד התעניינו אם אני באמת באמת מישראל ומה בדיוק אני עושה פה.  הן שאלו עלי ועל המשפחה ומיד הציעו שהילדים יהיו חברים.   כבר הוזמנתי להצטרף לעשות איתם חגים ולהצטרף אליהם לבית הכנסת ולעשות שבת ובכלל, להיות בקשר.  החלפנו פרטים.

בגדול, יש כאן 3 קהילות יהודיות:  הרפורמי, הקונסרבטיבי והאורתודוקסי.  לפי מה שהבנתי הקהילות לא מאוד מתערבבות זו בזו, ואני עדיין לא יודעת לאיזו קהילה הוזמנתי לעשות חגים ושבת.  מישהי אמרה לי, שהיא משלמת דמי חבר לכל שלושת הקהילות.  ככה היא בסדר עם כולם.

בית הכנסת שערי צדק. אני חושבת ששייך לקהילה הקונסרבטיבית

בחודש הראשון שלנו פה, גילינו שבמרחק שנים וחצי רחובות מהבית שלנו יש בית כנסת ורוד עם מגן דוד  וכתוב עליו אנגלית בית שלום.

בית שלום, בית הכנסת הרפורמי

שאלתי מכרים שלנו על בית הכנסת הזה.  בבוז הם אמרו שזה לא בית כנסת, זה קרקס.  לשם הולכים הרופרמים שהם בכלל לא יהודים. אני אהיה נאיבית אם אחשוב שבגלל שזה אי קטן מלחמת היהודים לא קיימת גם פה.

מרכז חבד החדש

אני לא יודעת כמה יהודים יש פה באי.  אני גם לא יודעת לפי איזו הגדרה צריך לבדוק את היהדות שלהם.  כל כך הרבה אנשים הולכים עם מגן דוד על הצוואר.  לטענת החברים האורתודוקסים שלנו, הם לא יהודים בכלל.  רק רוצים להיות מוגנים מפני השדים על ידי מגן דוד.  ניחא.

דרך אגב, בקומה שלנו יש עוד משפחה יהודיה, מעירק.  עדיין לא פגשנו אותם, כי הדירה שלהם בשיפוצים אבל נוצר קשר במייל.  בקומה מתחתינו יש עוד משפחה יהודיה, אמריקאית.  הם דפקו יום אחד בדלת, רצו להציג את עצמם.  העירו אותי משנ"צ… מחזה לא נעים…. אני לא יודעת אם נפגוש אותם בקרוב….

הכנות לבית הספר

בית הספר של המלכה יתחיל בשבוע הבא.  ב- 7 באוגוסט ליתר דיוק.  שבוע לאחר מכן, יצטרפו האחים שלה ושנת הלימודים שלהם תתחיל באופן רשמי.  זו הפעם הראשונה שלנו שאנחנו מתחילים בית ספר בשיטה אמריקאית.  (בינתיים יש לנו התמחות בשיטת החינוך הישראלית, ההולנדית והבינלאומית).  לפי מה שהבנתי, בית הספר הזה נחשב לקשוח במיוחד. מדובר בבית ספר פרטי, קצת אליטיסטי, שלא חייב לקבל או להחזיק אף תלמיד. העלות לשנה לתלמיד היא כ-10,000 דולר.  אני מקווה שזה גם כולל את הטיול השנתי והחוגים, אבל יש לי הרגשה שזו תקוות שווא.  בבית הספר לומדים באנגלית וכשפה נוספת לומדים גם כל יום שעה ספרדית.  הילדים ברובם הגדול הם מקומיים מפורטו ריקו ולפי מה שהבנתי מהמזכירה – יש תערובת של ספרדית ואנגלית, ספנגליש, במסדרונות ובחצר בית הספר.  בכל מקרה, אני אוהבת את העובדה שהכיתות קטנות מאוד, הילדים לומדים מהגן ועד כיתה י"ב באותו מקום ושהצוות מכיר היטב את הילדים והמשפחות.  זה נותן לי תחושה שהגמדים לא ילכו לאיבוד ובית הספר הזה יעבוד ביחד איתי על קידום הילדים.

תהליך בחירת בית הספר, היה פשוט למדי.  בהתאם למקום המגורים שהחלטנו עליו, חיפשנו את בית הספר הכי טוב.  אין הרבה . יש את רובינסון וסיינט ג'ונס.  אתר האינטרנט של רובינסון הרשים אותי, אבל אז התברר שרובינסון הוא קתולי, עם כנסיה בתוכו.  סינט ג'ונס, למרות השם שלו, הוא בית ספר חילוני.   בירור קטן בנוגע לבית הספר העלה שכל היהודים בסאן חואן שולחים את הילדים לסינט ג'ונס. אז גם אנחנו….
מפה לשם, התחלנו את תהליך הרישום כבר באפריל. בתהליך,היינו צריכים להמציא מסמכים שונים, מבחני הערכה הועברו על ידי הצוות מסינט ג'ונס לבית הספר הבינלאומי באמסטרדם, הילדים נבחנו והתקבלו.  היתה איזו שיחת סקייפ שהמאאאממת יזמה עם מנהל בית הספר והצוות הניהולי.  היא ראיינה אותם, לוודא שהם עונים על הסטנדרטים שלה. קיבלנו מהמנהל אחר כך מכתב נרגש… אני עדיין מחוייבת לספק להם מספר מסמכים שנוגעים לכמות החיסונים שהם עברו ובריאותם הכללית, אבל זה משהו שאני אספק במהלך אוגוסט.

במהלך החופשה, הלכנו אליו כמה פעמים על מנת לשאול כל מני שאלות ולראות את המקום.  בית הספר הזה, מזכיר לי מאוד בית ספר ישראלי (בניגוד לבית ספר הולנדי או בינלאומי).  ההורים נדרשים ליותר מעורבות, יש שומר בכניסה (לא בגלל שזה בית ספר עם יהודים….) ויש תלבושת אחידה.  אסור להגיע בג'ינס.  מותר להגיע במכנסים או חצאית או ברמודה בצבע חאקי בהיר.  יש חולצת בית ספר (אני חושבת שבירוק או בלבן) עם סמל בית ספר וזהו.  כולם אותו הדבר.  הילדים קצת מדופרסים מהתלבושת אבל אני מרוצה.  בהולנד, כל בוקר היתה להם התלבטות ארוכה מול הארון, מייבש הכביסה והמראה.  מה ללבוש היום.  חוץ מהממממאאאמממת שהבינה מהר מאוד את כללי המשחק החדשים ושיתפה פעולה עם המדים, האחים שלה עדיין נמצאים בהכחשה מוחלטת.  פליני לא מבין מה זה מדים והמלכה טוענת שלא בטוח שמדובר בתקנות בית הספר היסודי.   בכל מקרה, יש לי שבוע להשלים את הקניות החשובות, כי אוטוטו זה מתחיל.

גם נושא ספרי הלימוד מזכיר לי בית ספר ישראלי.  ההורים צריכים לקנות את הכל.  בהולנד, קיבלנו את ספרי הלימוד מבית הספר תמורת סוג של  תשלום מסובסד.  זו לא היתה הדאגה שלנו.  פה זה אחרת מסתבר.  יש רשימת ספרים והמלצה חמה לרכוש אותם בעותק דיגיטלי או פיסי מאמזון.  בינתיים, רכשנו ספרים בשווי של כ-700 דולר רק למאאמממת.    עדיין לא רכשנו תיקי בית ספר וכלי כתיבה.  ניסיתי לשדל אותם לקנות באיזה כלבו ענק, אבל הם טענו שמה שייש שם (כל מה שרק תרצו), לא לטעמם.  יש  לי שבועיים קצת עמוסים בלעזור להם להתכונן לבית הספר.  אחר כך, אני גם אתחיל ללמוד  – ספרדית וטכניקות חדשות בצורפות.

טיול לסאן חואן העתיקה

אחרי הצהריים אתמול, קצת הסתובבנו בעיר העתיקה של סאן חואן.  רקע והסטוריה על המקום אפשר למצוא פה, ופה ופה.    אני עדיין לא מכירה ממש טוב את העיר העתיקה.  אפילו שהייתי בה כמה פעמים.  כל פעם, אני מבקרת ברחובות אחרים וקצת מתבלבלת בדרך.  הם מאוד דומים, הרחובות בסאן חואן העתיקה ומאוד שונים.

הבתים צבועים בצבעים עליזים, הכבישים עשויים מקרמיקה כחולה, יש בתים שמורים ומשופצים וכאלו שהפכו עם הזמן לחורבות.

בקצה העיר, יש כמה מבצרים עתיקים שהוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. אחרי הצהריים, כשהשמש היתה קצת פחות עוקצנית, יצאנו לטיול.

בזמן שהמאאאממת צילמה (כל הזכויות שמורות לה.  היא ביקשה למסור שהיא מוכנה גם תמורת סכום סמלי לצלם חתונות ובר מיצווה), פליני נסע על הסקייטבורד ואני והמלכה צעדנו יד ביד, דיברנו קצת על ההסטוריה ועל הפיראטים שגם הם הסתובבו באזור.  היא ביקשה לדעת אם היו לנו פיראטים במשפחה.  הבטחתי לה שבמשפחה שלנו היו, או רבנים או סוחרים.  כולם היו אנשים טובים.  "זה מהמשפחה שלך, אמא, אבל מה עם המשפחה של אבא?  סבתא היתה קצת צועניה לא?"  היא גם רצתה לדעת אם אבא שלה היה יהודי, לפני שהוא התחתן איתי. "לא כל ישראלי הוא גם יהודי".

הלכנו לאורך החומה והגענו עד ל"אל מורו", שהיא בעצם מצודת סן פליפה דל מורו.  ליד המבצר, יש מדשאה ענקית ועליה ילדים מעיפים אחרי הצהריים עפיפונים.  הרוח היתה חזקה והעפיפונים קישטו את השמיים.  הכניסה למצודה עולה 3 דולר לאנשים מעל גיל 15.  השומרת בכניסה ביקשה ממני 3 דולר.  לא טרחתי להסב את תשומת ליבה שהמאאמממת כבר בת 16 .  מאוד מרשימה המצודה ששומרת על הכניסה לנמל ובה – מרשימים לא פחות עומדים תותחים מחלידים עתיקים.

יש פה כל כך הרבה מה לראות ובסך הכל זה היה אחר צהריים אחד קטן.  בדרך חזרה הביתה, אבא של הגמדים הפתיע אותנו באיזה רחוב  קטן ואסף אותנו הביתה.  סביר להניח שאני אבוא עוד הרבה לבקר פה.  במיוחד אחרי שמצאתי כאן בית ספר לצורפות.