נסיעה לגוואבטה

קובי וחגית שהפכו לחברים הכי טובים שלנו פה באי, הציעו שניסע בראשון בצהריים לשמוע מוסיקה בהרים.   הם מכירים מקום שבו אפשר לשבת ולשמוע זמרים מקומיים, שרים שירים ארוכים, עצובים ושמחים והנוף משגע.

הנוף מאחד המקומות שבהם ישבנו.

לא היתה התלבטות.   בטח שנוסעים. ביני לבין עצמי עוד התלבטתי, בנוגע לזמנים. יוצאים באחת בצהריים וחוזרים בסביבות חמש-שש.  שאלתי את העילוי אם זה נראה לו רעיון טוב לוותר על השנץ. אנחנו לרוב בטטות, בכל מה שנוגע לסופשבוע. הילדים כבר לא כל כך רוצים להצטרף אלינו, (שזה במילים אחרות מסרבים בתוקף) ואני כרגיל, מעדיפה להיות בבית עם ספר ותה.  לפעמים, אם הילדים נותנים לי ולא משתלטים על הטלוויזיה בסלון עם סדרה מלפני עשור, אני אפילו מצליחה להתמקד באיזו סדרת בלש בריטי שאני מוצאת בנטפליקס.

בראשון בצהריים כבר היינו בדרך. הם סיפרו לנו שלשם הם לוקחים את כל האורחים שלהם בעיקר את החשובים.  וחגית הוסיפה שבאמת זה ממש ליד הבית. מרחק של מקסימום ארבעים דקות.  נכון הוסיף קובי בהתלהבות, רק שלושתרבעי שעה

guavateהדרך לשם מקסימה. הרים ירוקים מלווים את הכביש ועצים בפריחה אדומה.  בדרך ירד קצת גשם והם סיפרו שתמיד יורד קצת גשם בהרים.  זה גשם טרופי כבד שכמו שהוא בא, ככה הוא הולך.

 הדרכים צרות והמכוניות עוצרות וחונות בצידי הדרך

מסתבר שהמקום הזה, שבמשך השבוע הוא כפר גדול אך מנומנם, הופך בסופשבוע לפסטיבל ענקי של אוכל, שתייה ומוסיקה טובה.

הם סיפרו, שלפעמים בצידי הדרכים בכפר, יש כל מני דוכנים עם אוכל מטוגן או דברים לתיירים, אבל לרוב, יש שם רק אנשים שמחים ושתויים.

בשלט רשום: זהירות, שיכורים חוצים

אפרופו אוכל, חשוב להיות מדוייקים.  אם המילה אוכל מעלה בכם אסוציאציות של סלטים וקישים וירקות ואולי מרקים, עדיף שתאכלו בבית. חבל שתתאכזבו.  מראש הכינו אותי ששם לא מגישים אוכל אלא חיות מתות,מסתובבות על מקל מעל האש.   בכל מקום שהיינו בו,עמד באוויר ריח כבד של טיגון ושמן ובשר על האש. ולמרות זאת,  האנשים מסביב נראו שמחים במיוחד.


אל תשאלו אותי אפילו מה זה.  זו תמונה ששמתי בשביל העילוי

במסעדות השונות ובברים, משפחות מרובות דורות ישבו ביחד לאכול בשר מטוגן בצלחות חדפעמיות ולשתות משהו קצת חריף. מדי פעם הם התחלפו, בהשגחה על הדור הצעיר ובריקודים.  כולם יודעים לרקוד שם כל כך יפה שממש התקנאנו,  העילוי ואני.

זו תמונה של תחנת אוטובוס חדישה.  באחת הדרכים בכפר.

בכל מסעדה בדרך, יש זמרים וזמרות ולפעמים גם תזמורת שמלווה אותם והם שרים סלסה ומרנג ובצ'אטה. המון מסעדות פזורות בכפר וככה מעבירים המקומיים את סוף השבוע.  ממקום למקום הם עוברים ושומעים מוסיקה טובה ואוכלים ורוקדים ומשתכרים

מודעות פרסומת

מוציאה מחושים

חזרנו מישראל לפני שבועיים וחצי בערך. הילדים פחות או יותר נכנסו לשגרה של בית הספר. לישון מוקדם, שיעורי בית, מדים, שיעורי בית, ארוחת ערב, שיעורי בית… לי היה קשה.  איכשהו בכל פעם שאני נוחתת באי, בין אם מדובר בג'ט לג ובין אם מדובר בעייפות שנובעת מהחום והלחות והאור החזק פה,  יש לי סוג של נפילה אנרגטית.
לקח לי כמעט שבוע לחזור לשיעורי יוגה וכמעט שבוע ליצור.
image
התחושה של הבידוד החברתי התעצמה. במיוחד לאור העובדה ששתי הנשים שאני מחבבת באי היו גם הן בחופשה\ אירחו משפחה.  בשלב מסוים, הילדים לקחו אותי לשיחה.  אמא, הם אמרו לי,  זה נכון שאת לא מתעלקת עלינו, אבל אנחנו לא יכולים להיות התחליף שלך לחברות.  שככה יהיה לי טוב.  הם הציעו לי להפסיק להיות כל כך בררנית ולהתפתח חברתית.  שיעור מפי דרדקים חייב להיות בעל ערך.

לאט אני מוציאה מחושים.

לפני שבוע בערך קיבלתי טלפון מהמתווכת שעזרה לנו למצוא את הדירה פה.  קוראים לה רנה והיא יהודיה אמריקאית בת 70. עסיסית מאוד. היא אוהבת לרקוד סלסה ולבזבז כסף בקאזינו.  היא התקשרה כדי לדעת אם אני אומללה. ככה בישירות כמעט פולנית. כמו שאני אוהבת. היא הציעה שאני אפגוש אותה ואת החברות האמניות שלה.  אמרתי כן.

מחוייבת לילדים ולשיעור שלהם.

למרות שהיא הציעה שנפגש בצ'יליס (מזללה אמריקאית מבחילה).

למרות שאני לא חושבת שיכול להיות לי איזה קשר עם נשים אמריקאיות.

מלאת דעות קדומות אנוכי. 

בררנית.

אני לא זוכרת מה דמיינתי, אבל לרגע לא חשבתי שאני באמת אהנה. פגשתי שלוש נשים בגילאי 50 עד 70.  מלאות בשיבה וקמטים וחיים.   אהבתי את השיער הלבן שלהן ואת העובדה שהן לא היו מאופרות.   הן היו מלאות באמפטיה, בסימפטיה ובסיפורים נחמדים על אומנות ויוגה והסתגלות ופורטו ריקו.

שתיתי כוס יין טוב ,  נשנשתי קצת צ'יפס והיה לי נעים.

השבוע נפגשתי גם ליום טיול עם חברה שפגשתי פה. ישראלית  שבאה לפה בעקבות בן זוגה.  הסתובבנו קצת בשכונה ליד. סנטורסה קוראים לה. לשכונה. יש שם המון גרפיטי שמשמח אותי מאוד.
image

image

image

בשבוע הבא אפילו נסע ביחד לאיזה מוזיאון הבטחנו לעצמנו.

את הפוסט הזה אני כותבת במלון , שנמצא בחלק המערבי של האי.  עיירה קטנה. נוף מטריף. MAYAGUEZ.   העילוי מצא את המלון הזה והאמת היא שבאנו לפה בגלל ההנחה, ובגלל שהיה מבצע. מסתבר שזה פחות נורא ממה שהיה לי בדמיון.  מלון נחמד, בריכה ומגלשות מים לשחיינית ואח שלה הגיטריסט, מזגן ומרפסת קולוניאליסטית עם אינטרנט בשביל המתבגרת ה חמוצה חמודה ובשבילי. הכל בסדר.  האוכל חרא.

במקביל,  היתה לי גם פגישה השבוע עם בעל רשת חנויות תכשיטים שרוצה לשים תכשיטים שלי באחת החנויות שלו.  התרגשות.  הסכמנו שאני אקבל מקום, אני אוכל לעצב לבד את החלל וגם אני אשים שם רק את העגילים.  לדעתו זה מה שיימכר הכי טוב.   בינתיים תפנו את עצמכם לבקר בחנות שלי באטסי.  הנה לינק לחנות שלי.
image

אורות קטנים

בשנים האחרונות, גרנו בהולנד. בנובמבר, אני רגילה לימים שהשמש שוקעת בסביבות ארבע וחצי וזורחת בערך בשמונה.  כדי לגרש את החושך, ההולנדים מסביב היו ממלאים את הכל באורות קטנים וחמודים שהיו מאירים קצת.  מקשטים את העצים ואת המרפסות ואת הרחובות והכל היה מתמלא במן אווירה רומנטית וחגיגית.
עכשיו כבר סוף נובמבר, ובפורטו ריקו הימים ארוכים כהרגלם.  השמש זורחת בערך בחמש ורבע בבוקר ואני שותה איתה קפה מול הים.  אחרי הצהריים, בסביבות שש וחצי, שמש שוקעת ולאט לאט הרחובות מתמלאים באורות של מסעדות ומוסיקה. בזמן האחרון, העיריה וגם אנשים פרטיים ממלאים את הרחובות באורות הקטנים המנצנצים שאני זוכרת מהולנד.
אני מוצאת את זה קצת מוזר בשבילי.  להסתכל על האורות האלו, כשאני לבושה בחולצה קצרה ומסביב אין שלג

אחת הרחבות במרכז אמסטרדם. העירייה היתה מכינה משטחי החלק על הקרח כדי לשמח את הילדים וההורים שלהם

אני רגילה לקשר את האורות האלו לחורף האירופי ופה, גם אם ממש יתאמצו בקניונים – לא יהיה חורף לעולם.  הקניונים מלאים בחנויות אמריקאיות ובסחורה אמריקאית.  חלונות הראווה משקפים את מה שקורה בצפון ארצות הברית, ללא קשר למזג האוויר בקריביים.  (אם זכרוני אינו מטעה אותי – זה בדיוק המצב גם בישראל).
כך אפשר למצוא כובעי צמר וצעיפים עבים וג'קטים ומגפיים וכל מה שצריך כדי לצאת לקור הגדול שבחוץ.  נכון שבקניון יש מיזוג מטורף, אבל מבט אחד לאור השמש המסנוור שבחוץ מפוגג את האשליה של הקניון האמריקאי.

אני מוכרחה לומר שאני קצת מתגעגעת לקור ולחושך ההולנדי.  טיפונת.

תמונה שצילמתי בתקופה בתקופה שגרנו בהולנד. אני מתגעגעת לקור הלבן והנקי הזה

בהולנד, האורות היו בעיקר בצורות של צבי, מזחלות שלג ושל פתיתי שלג.  פה אין סיבה לקשט עם אורות חיות נורדיות וסצנות מחיי החיים בצפון אירופה, אז האורות הם יותר רנדומלים.  סתם אורות קטנים תלויים מאיזה עץ או מרפסת. שום דבר מיוחד.  לפעמים יש איזשהו קישוט מעניין ואז אפשר לראות תיירים שמצלמים את הקישוטים

CNN – Christmas lights in Old San Juan, Puerto Rico

התקופה הזו, מסמלת את תחילתה של תקופת החגיגות על האי.  מעבר לעבודה שמזג האוויר הופך להיות נהדר (בין 20 ל-27 מעלות עם שמש רוח וגשם לעיתים), הפורטוריקנים הכריזו באופן לא רשמי על פתיחת תקופת החגים.  המורה שלי ליוגה הסבירה לי שבערך מחג ההודיה ועד כמעט לפסחא, יש חגיגות נוצריות באי.  ובאמת, אפשר לראות את משפחת המלוכה הנוצרית מככבת בכל מקום ועצי חג המולד מנצנצים מקשטים את הרחובות.  ברדיו יש שירים עם פעמונים ובכלל, אפשר לחשוב בטעות שכל האי הזה הוא כנסיה אחת גדולה.

נלקח ללא רשות מהאתר הזה: http://prjazz.blogspot.com/2013/02/presentan-ventana-al-jazz-previo-al.html

הייתי חייבת להוסיף את התמונה הזו, של  רחבת הדשא, מול הים, ליד הבית שלנו.  נלקח ללא רשות מהאתר הזה:
http://prjazz.blogspot.com/2013/02/presentan-ventana-al-jazz-previo-al.html

אצלנו בבית, אנחנו מדליקים הרבה נרות ריחניים בכל מקום.  העילוי מדבר על החשמל שמאוד יקר פה, אבל נחנק כשהוא מגלה שהנר הריחני שקנינו בקניון עלה לנו 20 דולר.  "עשרים דולר על חתיכת נר???" הוא לא מבין.  הגמדים ואני מאוד אוהבים להדליק נרות, בלי קשר לחנוכה.  אנחנו משתדלים לצאת מהקונכיה שלנו ולצאת ולפגוש את האנשים בקהילה בחב"ד או במסיבות אחרות.  אני חייבת להגיד שזה לא משהו שבא לנו באופן טבעי העניין החברתי.  אנחנו כל כך מעדיפים להשאר בבית,
.לקרוא או לעשות מרתון של סדרות בנטפליקס

חג אורים שמח וגם מאוד חשוב!  אל תשכחו לבקר גם בחנות החדשה שלי באטסי.

איך עושים לימונדה

היתה תקופה ארוכה שלא כתבתי.  הרגשתי שזה לא נכון לי  לספר על החיים פה, כשמה שאני מרגישה באמת זה "עשינו טעות גדולה" או כפי שהייתי אומרת לעילוי "טעות גדולה הפורטוריקו הזה".  בסוף אוקטובר, נסעתי לשבוע עבודה וסידורים בהולנד.  עבדתי קשה ונהניתי מכל רגע.  אחר כך, כשחזרתי הביתה, לאי, היתה לי נפילה אנרגטית גדולה.  כל הזמן לא הרגשתי טוב, היו לי שלשולים וכאבי ראש ובאופן כללי הייתי נרגזת מכל שטות.  בבוקר, כששתינו את הקפה מול הים, העילוי היה אומר לי – תסתכלי ביופי הזה, ואני כל מה שהיה לי לומר זה  "זו היתה טעות גדולה".   האי הזה יפייפה.  באמת. אבל הרגשתי שהחופשה נגמרה ואני רוצה הביתה, לציוויליזציה האירופאית שעזבתי.  התגעגעתי למסעדות שהכרתי באמסטרדם ולאוכל הטרי, התגעגתי לחברות שהיו לי, התגעגעתי לתחושה שאני מכירה הכל והבית הוא באמת שלי ולא שכור.  התגעגעתי לאוויר הקר ולאפשרות לישון עם חלון פתוח ובלי מזגן.  במידה מסויימת, הרגשתי שהאי הזה קצת כמו אילת.  מי הולך לגור באילת?  או ערסים, או מדענים.   אם לא צריך, לא באמת מגיעים לשם.  כי זה חור.  (מראש אני מתנצלת מכל האילתיות שנפגעות קשות).  האשמתי בעיקר את עצמי שלא עמדתי איתן מול פרץ ההתלהבות של העילוי  כשהתאגיד הציע  לעבור לפורטו ריקו.
אפילו ביוגה פתאום תנוחות מוכרות היו לי מאוד קשות.  סוג של סבל כללי.
לא הסתרתי מאף אחד שלא טוב לי, אבל גם לא נפנפתי בזה.  סבלתי בשקט, כמו פולניה טובה.

העילוי, היה אומר לי שצריך להכין מהלימון לימונדה.  אבל איך מכינים לימונדה?  צריך הרבה סוכר והרבה אנרגיה ואני הייתי קצת חמוצה.

במהלך התקופה, כשהבנתי שהאי הזה לא מוצא חן בעיני, החלטתי שכדאי שאני לפחות אלמד להנות.   מן החלטה מודעת. נחושה מאוד.    אישה אחת שהכרתי פה, בת 50 ומשהו, רזה ויפה, צמחונית וחובבת יוגה אדוקה, נפטרה מסרטן אלים במהלך אוקטובר. היא אמרה לי בפעם האחרונה שנפגשנו "אני אישה בריאה, פשוט יש לי סרטן".  בפעמים הבודדות שדיברתי איתה היא חזרה והדגישה את היותנו בנות מזל ושצריך לדעת להנות מהחיים .

באיזה סופשבוע, לא מזמן, העילוי ואני מצאנו מוזיאון לאומנות פורטוריקנית, ממש ליד הבית והלב שלי התחיל להתרחב. לא ידעתי שהם כאלו מדהימים הפורטוריקנים.   האנשים שסובבו אותי, גם כאלו שאני לא באמת מכירה, נתנו לי תחושה שהם אוהבים אותי וממש רוצים לעזור לי להשתלב וזה עוד משהו שהרחיב לי את הלב.

אני עדיין לא בטוחה באמת איך עושים לימונדה אבל האנשים פה, מוסיפים הרבה מתיקות וסוכר.  הנה סיפור: הבן היקר שלי, ראו עילוי ג'וניור, שבר את האף בבית הספר.  הוא נתקע בשער ברזל שהיה מטר מהאף שלו, בזמן שהוא רץ לכיתה.  לקחתי אותו למיון.  עשו לו צילום והסכימו שמדובר באף שבור והפציצו אותי בהרבה מאוד סימפטיה.  בית החולים נתן לי תחושה נהדרת שהגעתי למרפאה צבאית בטורקמניסטן לפני 90 שנה.  האנשים טובים – המרפאה חרא.  כששאלתי אם הם לא מתכוונים לקבע את האף ולשים איזה פלסטר קשיח מעל האף. הם הסכימו שזה הדבר הנכון לעשות, אבל לרוע המזל אין להם את הידע איך לעשות את זה.  בצר לנו חזרתי הביתה, בטוח שהילד יגדל עם אף כמו של סילבסטר סטלון או אוון ווילסון.  מה שחשוב זה האופי ניחמתי את עצמי.
באותו יום, קיבלתי הודעת טקסט מאיזו אמא בבית ספר, ששמעה מה קרה.  אני לא יודעת אפילו מי זו.  היא כבר קיבלה את הטלפון שלי ודאגה לכתוב לי.    היא הפנתה אותי לפלסטיקאי בשכונה וסיפרה לי שהוא מאוד עזר להם כשהבן שלה שבר את האף.   היא גם דאגה שהפלסטיקאי הזה יקבל אותי דחוף ודאגה לסמס לי מדי יום בשאלה על איך אנחנו מתקדמים.  האף קובע. הרופא והצוות גם הם, היו אישיים מאוד ונתנו לי את התחושה שהם בייחד איתי בדאגה לעילוי ג'וניור.  מתיקות שאני לא רגילה אליה מההתחככות בהולנדים המנומסים והקרים.

הימים חולפים, הטמפרטורה יורדת.  זו סוג של הקלה גדולה.  בערבים, אני יושבת במרפסת מול הים.  לפעמים הבריזה כל כך חזקה שממש קריר. אפילו חזרתי לסרוג.
חברים הכירו לנו מסעדות עם אוכל צמחוני ואני מרגישה קצת פחות מנוכרת.

עדיין אי אפשר לומר שאני מבסוטה מהחיים פה באי, אבל לפחות הם לא כל כך חמוצים.  לפחות לא כמו שהרגשתי לפני חודש חודשיים.

הילדים, פחות או יותר מסתדרים בבית הספר.  מדי פעם, אני מקבלת אימייל מהמורה שלו או מהמורה שלה, שמצטערים להודיע לי שהילדים שלי לא מצליחים להיות רובוטים.  הילדים נפגשים עם חברים, הולכים לסרטים, הולכים לים, לבריכה. בימים שאני לא מבלה עם הילדים במרפאה, או הולכת להפגש עם המנהל של הבית ספר או המורה, אני עובדת בסטודיו הקטן שעשיתי לי בבית.  פינת עבודה, מול הים שבה אני עובדת על התכשיטים שלי.  זה אושר גדול.  אבל  מתאים לפוסט אחר.

 בזמן האחרון, אני חושבת שהלימונדה כמעט מוכנה.

השכונה מעבר לגשר – פוסט מצולם

מעבר לגשר, ממש 'מעבר לפינה' יש שכונה, שהיא קצת ההפך מהשכונה התיירותית שבה אנחנו גרים.  מזמן רציתי לטייל שם ברגל. כשעברנו בה במכונית.  הצבעוניות, ואומנות הרחוב, תפסו לי את העין.   עם זאת, האיזור משום מה לא נראה לי מהסוג שבו בחורה לבנה מטיילת לבד עם מצלמה.  אולי אני טועה.  עשינו היום טיול רגלי, העילוי ואני והמצלמה של הטלפון.

עוד אחת מהיצירות מתחת לגשר

איך שעוברים את הגשר, מיד מרגישים אווירה קצת אחרת.  פחות מחוייכת.  פחות מסבירה פנים.

הרחובות נקיים, הבתים צבועים, אבל עדיין, יש תחושה של עזובה

הרחובות נקיים, הבתים צבועים, אבל עדיין, יש תחושה של עזובה.  מצד שני, הגרפיטי מלא בהומור.

  באמצע, בלטה לה הכנסיה.  מקושטת בטורקיז וזהב וכסף.

כנסיה בטורקיז

חיפשנו את השוק שקראנו עליו באיזה אתר וידענו שהוא בסביבה.  היה נחמד ללכת קצת לאיבוד, אבל אז מצאנו אותו. שוק מקורה שבפנים היו כמה דוכנים שמכרו בננות וכל מני פירות טרופיים שאין לי מושג איך קוראים להם.

מבנה השוק

יש לי הרגשה שלמקום הזה יש פוטנציאל אדיר.  רוב החנויות מסביב היו סגורות אבל יכולתי לדמיין אותו שוקק חיים

אולי זה בגלל הצבעים, אולי זה בגלל המוסיקה הקובנית שהתנגנה בקול רם מאיזו מסעדה.  קראנו שבלילות האיזור הזה נסגר למכוניות ויש שם מסיבות רחוב.  סביר להניח שנחזור לשם איזה לילה.

יהודים, על קצה המזלג

קבלת הפנים של היהודים פה, ממיסה אותי. קודם כל הם מאוד מחבקים ומנשקים ושולחים לי הודעות טקסט ומציעים עזרה ועוטפים אותי במן משפחתיות כזו שלא נותנת לי ללכת לאיבוד.  החום שלהם, הטבעיות שבה הם מכניסים אותי פנימה וגורמים לי לחוש שייכת, מקסימים אותי.  אני לא רגילה לכזה יחס מאנשים זרים, גם אם הם יהודים או ישראלים.  בהולנד זה היה שונה לגמרי. קר, מנוכר ומלא באינטריגות וריכולים.

בבית הספר, המזכירה התוודתה שהיא יהודיה ומיד הציעה את כל העזרה שצריך וגם הכירה למאאאמממת את הבת שלה והציעה שהן יתחברו. ביום לפני תחילת הלימודים, הוזמנו התלמידים  לפגישות עם המורות והספרניות כמן תזכורת.  הספרנית ענדה שרשרת עם "חי" מסוגנן.  המלכה לחשה לי, לשים לב. דיברנו קצת על זה בעברית.  "את מדברת עברית?" שאלה אותי איזו אמא במבטא ארגנטינאי כבד.  מסתבר שהיא מאורוגווי.  היא סיפרה לי שאת העברית היא למדה בבית הספר. נשים אחרות ששמעו אותנו מדברות עברית, חייכו וגם הן, התוודו – גם אנחנו יהודיות.  מארגנטינה, מצ'ילה, מפורטו ריקו.  הן מאוד התעניינו אם אני באמת באמת מישראל ומה בדיוק אני עושה פה.  הן שאלו עלי ועל המשפחה ומיד הציעו שהילדים יהיו חברים.   כבר הוזמנתי להצטרף לעשות איתם חגים ולהצטרף אליהם לבית הכנסת ולעשות שבת ובכלל, להיות בקשר.  החלפנו פרטים.

בגדול, יש כאן 3 קהילות יהודיות:  הרפורמי, הקונסרבטיבי והאורתודוקסי.  לפי מה שהבנתי הקהילות לא מאוד מתערבבות זו בזו, ואני עדיין לא יודעת לאיזו קהילה הוזמנתי לעשות חגים ושבת.  מישהי אמרה לי, שהיא משלמת דמי חבר לכל שלושת הקהילות.  ככה היא בסדר עם כולם.

בית הכנסת שערי צדק. אני חושבת ששייך לקהילה הקונסרבטיבית

בחודש הראשון שלנו פה, גילינו שבמרחק שנים וחצי רחובות מהבית שלנו יש בית כנסת ורוד עם מגן דוד  וכתוב עליו אנגלית בית שלום.

בית שלום, בית הכנסת הרפורמי

שאלתי מכרים שלנו על בית הכנסת הזה.  בבוז הם אמרו שזה לא בית כנסת, זה קרקס.  לשם הולכים הרופרמים שהם בכלל לא יהודים. אני אהיה נאיבית אם אחשוב שבגלל שזה אי קטן מלחמת היהודים לא קיימת גם פה.

מרכז חבד החדש

אני לא יודעת כמה יהודים יש פה באי.  אני גם לא יודעת לפי איזו הגדרה צריך לבדוק את היהדות שלהם.  כל כך הרבה אנשים הולכים עם מגן דוד על הצוואר.  לטענת החברים האורתודוקסים שלנו, הם לא יהודים בכלל.  רק רוצים להיות מוגנים מפני השדים על ידי מגן דוד.  ניחא.

דרך אגב, בקומה שלנו יש עוד משפחה יהודיה, מעירק.  עדיין לא פגשנו אותם, כי הדירה שלהם בשיפוצים אבל נוצר קשר במייל.  בקומה מתחתינו יש עוד משפחה יהודיה, אמריקאית.  הם דפקו יום אחד בדלת, רצו להציג את עצמם.  העירו אותי משנ"צ… מחזה לא נעים…. אני לא יודעת אם נפגוש אותם בקרוב….

בואנה

כבר כמעט שבועיים אני מחכה לשרברב שיבוא לתקן פה כמה דברים.  בעלת הבית שלחה לי מייל שאומר: ביום ככה וככה, בשעה כזו וכזו יבוא השרברב.  העילוי שאל אותי אם אני מתכוונת לוודא עם השרברב הגעה.  מורגלת בנימוס ההולנדי (ופולני), השבתי בשלילה.  השרברב רוצה להתפרנס, אנחנו זקוקים לעזרה, יש פגישה.  ודאי שיגיע.  נאיבית.
למחרת התקשרתי לשרברב.  ענתה המזכירה.  כן, נכון, סליחה.  נקבע פגישה חדשה.  יום שישי בבוקר.  חיכיתי.  לא הגיע.  התקשרתי שוב.  כן, נכון, סליחה.  נקבע פגישה חדשה.  קבענו.  לא הגיע.  הפעם היה גם תרוץ.  נתקע בכביש.  קבענו פגישה חדשה.  התקשרתי לוודא.  בטח יגיע.  לא הגיע. הפעם התרוץ היה עבודות בכביש.  קבעתי פגישה חדשה.

גם בפגישות לרופא.  בואי נניח שיש לך תור ב- 10 בבוקר.  ב- 10:30 תגלי שכל מי שיושב בחדר ההמתנה איתך מוזמן ל- 10 בבוקר.  מה הלחץ?  אז תחכי. תנשמי עמוק ותחייכי.  לשיעור היוגה שאמור להתחיל בדיוק בשעה מסויימת, מצטרפים אנשים באיחור ניכר.  אני מרימה גבה, אבל אף אחד לא עושה עניין. אז מה.   יש מה ללמוד מהמקומיים פה.  הם אנשים שמחים, קלילים, נחמדים שלא כל כך שמים על קצב החיים המערבי שבו אנחנו חיים.  אז מה אם קבענו פגישה לשעה מסויימת.  אז מה אם הגעתי 5 דקות לפני.  הם יגיעו כשהם יגיעו ויהיה להם מן חיוך מתוק שאומר –  " איי בנדיטו" ככה זה.

משונה, אבל הקצב וסדר הקדימויות שלהם, קצת שונה.  קודם צריך להיות מאושרים ושמחים.  דיברתי עם מכרים שונים שיש להם פה עסקים.  זה לא פשוט להניע את העובדים המקומיים ולעודד אותם ליזמות, ראש גדול ותפוקות גבוהות.  רובם, (כך נאמר לי), לא מתעניינים במה שהם עושים, הם גם לא טורחים להסתיר זאת ובחיוך רחב, הם יעשו רק את המינימום שצריך.  לא יותר מזה.   בסוף יום העבודה, הם הולכים אל המשפחה והחברים שלהם.  לרקוד, לשתות, לעשות פיקניק משפחתי ומנגל על הים.  הם לא צריכים אותך ואת הכסף שלך, הסבירו לי.  יש פה הרבה כסף שחור שמתגלגל מסמים ועסקים לא חוקיים אחרים.  יש כספים שמגיעים מהאמריקאים.  יש להם פה חיים טובים.  האמירות האלו, מנוגדות למה שהיה נדמה לי בנוגע למימדי העוני. כנראה שאני צריכה לשנות את המשקפיים המערביות שלי ולהכנס קצת לראש ולקצב הלטיני..

אפרופו קצב, ברמקולים של הסופר מרקט, מתנגנים להם שירי פופ לטיניים והזקנות במעבר מפזזות בצעדי סלסה.  בהתחלה זה נראה מוזר, אבל כשזה חוזר על עצמו, פתאום אלו שלא מפזזים נראים אנשים קצת עצובים.  הם מחייכים  אלי ברחוב, יוצרים קשר עין ומברכים במן ברכה כללית – "בואנה" (Buena)  שזה מתאים לבוקר טוב, ערב טוב ויום טוב.  גם השוטרים שעומדים בפינות הרחוב ומנסים למצוא טיפה של צל, גם הם מחייכים.  בואנה.  הכל טוב.