איך עושים לימונדה

היתה תקופה ארוכה שלא כתבתי.  הרגשתי שזה לא נכון לי  לספר על החיים פה, כשמה שאני מרגישה באמת זה "עשינו טעות גדולה" או כפי שהייתי אומרת לעילוי "טעות גדולה הפורטוריקו הזה".  בסוף אוקטובר, נסעתי לשבוע עבודה וסידורים בהולנד.  עבדתי קשה ונהניתי מכל רגע.  אחר כך, כשחזרתי הביתה, לאי, היתה לי נפילה אנרגטית גדולה.  כל הזמן לא הרגשתי טוב, היו לי שלשולים וכאבי ראש ובאופן כללי הייתי נרגזת מכל שטות.  בבוקר, כששתינו את הקפה מול הים, העילוי היה אומר לי – תסתכלי ביופי הזה, ואני כל מה שהיה לי לומר זה  "זו היתה טעות גדולה".   האי הזה יפייפה.  באמת. אבל הרגשתי שהחופשה נגמרה ואני רוצה הביתה, לציוויליזציה האירופאית שעזבתי.  התגעגעתי למסעדות שהכרתי באמסטרדם ולאוכל הטרי, התגעגתי לחברות שהיו לי, התגעגעתי לתחושה שאני מכירה הכל והבית הוא באמת שלי ולא שכור.  התגעגעתי לאוויר הקר ולאפשרות לישון עם חלון פתוח ובלי מזגן.  במידה מסויימת, הרגשתי שהאי הזה קצת כמו אילת.  מי הולך לגור באילת?  או ערסים, או מדענים.   אם לא צריך, לא באמת מגיעים לשם.  כי זה חור.  (מראש אני מתנצלת מכל האילתיות שנפגעות קשות).  האשמתי בעיקר את עצמי שלא עמדתי איתן מול פרץ ההתלהבות של העילוי  כשהתאגיד הציע  לעבור לפורטו ריקו.
אפילו ביוגה פתאום תנוחות מוכרות היו לי מאוד קשות.  סוג של סבל כללי.
לא הסתרתי מאף אחד שלא טוב לי, אבל גם לא נפנפתי בזה.  סבלתי בשקט, כמו פולניה טובה.

העילוי, היה אומר לי שצריך להכין מהלימון לימונדה.  אבל איך מכינים לימונדה?  צריך הרבה סוכר והרבה אנרגיה ואני הייתי קצת חמוצה.

במהלך התקופה, כשהבנתי שהאי הזה לא מוצא חן בעיני, החלטתי שכדאי שאני לפחות אלמד להנות.   מן החלטה מודעת. נחושה מאוד.    אישה אחת שהכרתי פה, בת 50 ומשהו, רזה ויפה, צמחונית וחובבת יוגה אדוקה, נפטרה מסרטן אלים במהלך אוקטובר. היא אמרה לי בפעם האחרונה שנפגשנו "אני אישה בריאה, פשוט יש לי סרטן".  בפעמים הבודדות שדיברתי איתה היא חזרה והדגישה את היותנו בנות מזל ושצריך לדעת להנות מהחיים .

באיזה סופשבוע, לא מזמן, העילוי ואני מצאנו מוזיאון לאומנות פורטוריקנית, ממש ליד הבית והלב שלי התחיל להתרחב. לא ידעתי שהם כאלו מדהימים הפורטוריקנים.   האנשים שסובבו אותי, גם כאלו שאני לא באמת מכירה, נתנו לי תחושה שהם אוהבים אותי וממש רוצים לעזור לי להשתלב וזה עוד משהו שהרחיב לי את הלב.

אני עדיין לא בטוחה באמת איך עושים לימונדה אבל האנשים פה, מוסיפים הרבה מתיקות וסוכר.  הנה סיפור: הבן היקר שלי, ראו עילוי ג'וניור, שבר את האף בבית הספר.  הוא נתקע בשער ברזל שהיה מטר מהאף שלו, בזמן שהוא רץ לכיתה.  לקחתי אותו למיון.  עשו לו צילום והסכימו שמדובר באף שבור והפציצו אותי בהרבה מאוד סימפטיה.  בית החולים נתן לי תחושה נהדרת שהגעתי למרפאה צבאית בטורקמניסטן לפני 90 שנה.  האנשים טובים – המרפאה חרא.  כששאלתי אם הם לא מתכוונים לקבע את האף ולשים איזה פלסטר קשיח מעל האף. הם הסכימו שזה הדבר הנכון לעשות, אבל לרוע המזל אין להם את הידע איך לעשות את זה.  בצר לנו חזרתי הביתה, בטוח שהילד יגדל עם אף כמו של סילבסטר סטלון או אוון ווילסון.  מה שחשוב זה האופי ניחמתי את עצמי.
באותו יום, קיבלתי הודעת טקסט מאיזו אמא בבית ספר, ששמעה מה קרה.  אני לא יודעת אפילו מי זו.  היא כבר קיבלה את הטלפון שלי ודאגה לכתוב לי.    היא הפנתה אותי לפלסטיקאי בשכונה וסיפרה לי שהוא מאוד עזר להם כשהבן שלה שבר את האף.   היא גם דאגה שהפלסטיקאי הזה יקבל אותי דחוף ודאגה לסמס לי מדי יום בשאלה על איך אנחנו מתקדמים.  האף קובע. הרופא והצוות גם הם, היו אישיים מאוד ונתנו לי את התחושה שהם בייחד איתי בדאגה לעילוי ג'וניור.  מתיקות שאני לא רגילה אליה מההתחככות בהולנדים המנומסים והקרים.

הימים חולפים, הטמפרטורה יורדת.  זו סוג של הקלה גדולה.  בערבים, אני יושבת במרפסת מול הים.  לפעמים הבריזה כל כך חזקה שממש קריר. אפילו חזרתי לסרוג.
חברים הכירו לנו מסעדות עם אוכל צמחוני ואני מרגישה קצת פחות מנוכרת.

עדיין אי אפשר לומר שאני מבסוטה מהחיים פה באי, אבל לפחות הם לא כל כך חמוצים.  לפחות לא כמו שהרגשתי לפני חודש חודשיים.

הילדים, פחות או יותר מסתדרים בבית הספר.  מדי פעם, אני מקבלת אימייל מהמורה שלו או מהמורה שלה, שמצטערים להודיע לי שהילדים שלי לא מצליחים להיות רובוטים.  הילדים נפגשים עם חברים, הולכים לסרטים, הולכים לים, לבריכה. בימים שאני לא מבלה עם הילדים במרפאה, או הולכת להפגש עם המנהל של הבית ספר או המורה, אני עובדת בסטודיו הקטן שעשיתי לי בבית.  פינת עבודה, מול הים שבה אני עובדת על התכשיטים שלי.  זה אושר גדול.  אבל  מתאים לפוסט אחר.

 בזמן האחרון, אני חושבת שהלימונדה כמעט מוכנה.

מודעות פרסומת

דרך עפר צדדית

לפני חמש שנים, אולי שש שנים, כשגרנו בהולנד, היה לי חלום שנצרב בתודעה.  הוא נצרב לי בתודעה כי הוא היה כל כך שונה מהחיים שלי באותה התקופה.  חיים עמוסים באמסטרדם הקרה.  חלמתי שאני הולכת יחפה על החוף, השיער שלי ארוך וקצת לבן, יש מוסיקה לטינית ברקע, אני אולי רוקדת, אולי רק הולכת, שזופה מול הים.  זכרתי את המצב הנפשי שלי בחלום, שהיה שונה מאוד מהמצב הנפשי שהיה לי באותה התקופה בהולנד.  הייתי רגועה.  הייתי שמחה.  הייתי מאושרת.  החלום הזה, היה שבריר של שניות במונחים של זמן שינה, אבל הוא היה מלווה אותי בכל מקום.

שואלים אותי: נו?  איך פורטו ריקו?  תגידי, מה את עושה כל היום בבית? יש לך כבר חברות?  למדת כבר ספרדית?  פתחת את החנות הווירטואלית שלך?  נו?  איך? טוב? והילדים?  מה איתם?  בראש שלי, אני מנסה לעשות סדר ולהתבונן במעבר הזה באי הזה ובמשמעות שלו עבורי.

איכשהו, עבורי, פורטו ריקו זו היציאה האולטימטיבית מהמסלול המהיר והתובעני שהייתי בו.  מסלול של משרה מלאה, קריירה, אם תרצו, בחברת טלקום שמרגישה מאוד אליטיסטית. משרה, שאולי לא אהבתי מאוד, אבל היא מלאה את הכיסים שלי בהרבה כסף. אין הרבה מקום לחשוב מחשבות ולהיות יצירתיים ומקוריים.  חברה הולנדית, תרבות הולנדית שבה אני כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי כראויה.  יכולתי לספר המון בדיחות על ההולנדים הסנובים וכמה שהם מטומטמים, אבל הם איפשרו לי להתנסות במסלול המהיר.   מסלול שהתמורה בו, היתה רמת חיים גבוהה.  מהמקום האירופי האליטיסטי הזה, הגענו לאי באמצע שום מקום.  בחרנו לבוא לפה, צריך לציין – כאנשים בוגרים.  לא קורבנות.  בחרנו – ואני יודעת לומר, שלא בדיוק ידענו מה בחרנו ומה זה אומר.  רק ידענו שרצינו קצת לצאת מהמסלול המהיר, רצינו עוד הרפתקאה.

מקסים ככל שיהיה..המקום הזה, באמת מרוחק וגם קצת מסריח.  הביוב לפעמים נוזל ברחובות. קבצנים בכל מקום ובאופן כללי כל הזמן חם, לח, מיוזע.  כשאני מסתכלת על התשתיות והאסטתיקה הרועשת ונזכרת באסטתיקה המדוייקת ובתשתיות המתוקנות באירופה, אני נאנחת.  אפשר לומר שמבחינת רמת החיים שלי במעבר לפה – בינתיים, ירדתי ברמת החיים.

ירדתי ברמת החיים, כי אין לי עוזרת שתנקה את הבית 3 פעמים בשבוע ואין לי מכונית משלי, רמת הגימור בדירה הזו עלובה ומחול הנמלים במטבח לא מוסיף לי אריכות שנים.  חסרים לי עוד רהיטים ותמונות ומנורות ואין לי חדר רחצה משלי, בעצם – אין לי קומת מגורים משלי וחדר עבודה משלי וטלוויזיה שאני לא צריכה לחלוק את זמן הצפיה בה עם הילדים, כי היא רק שלי.
ירדתי ברמת החיים, אבל בכל רמ"ח איברי, אני מרגישה שאיכות החיים שלי השתפרה.  כשאני בוחנת את ההתייחסות לנושאים שחסרים לי, בהקשר של רמת החיים, אני יודעת שהכל תלוי בי. זה בכלל לא פונקציה של כסף. עוזרת יכולתי להביא אתמול, טלוויזיה אפשר לקנות בכל סופר מרקט גדול, אני לא באמת צריכה מכונית פרטית כשאני גרה בעיר וריסוס נגד נמלים אמור לעזור.

DSC00978

איכות חיים, זה מושג קצת חמקמק. חיפשתי ברפרוף באינטרנט הגדרות, אבל בעיקר מצאתי הגדרות של גורמים מקצועיים שמתייחסים לאיכות החיים של מדינה ושל חברה.  אני רוצה להעיד על איכות החיים שלי.  אני חושבת שחולצה מודפסת עם הביטוי "יצאתי לחופש – לא רוצה לחזור" מתאר יופי את המצב הנפשי שלי.  אני חייה ליד הים, הולכת ברגל המון, עושה יוגה שלוש פעמים בשבוע, עוסקת בצורפות בבית ויש לי זמן.  יש לי זמן לילדים ולבית ולעצמי.  גם אם ימים שלמים אני מדברת רק עם העילוי והילדים, אני לא מרגישה בודדה.  אם רק ארצה, אוכל להפתח ולהתחבר,  האנשים פה כל כך חמים, כל כך אישיים.  אני לוקחת את הזמן, אני נהנית מכל רגע.  אני לא במרוץ.  עוד לא למדתי ספרדית, עוד לא הקמתי חנות, עוד לא הרבה דברים.  אני במסלול האיטי, הצדדי.  בדרך העפר.  בדרך, יש לי זמן להתבונן בנוף. נהנית מהאסטתיקה שכל כך שונה ממה שמוכר לי.  חוץ מהנקיונות של הבית, אני לא מתאמצת. אני שזופה, עם שיער לא מסורק, ארוך וקצת לבן, מטיילת על החוף.

DSC00964

השכונה מעבר לגשר – פוסט מצולם

מעבר לגשר, ממש 'מעבר לפינה' יש שכונה, שהיא קצת ההפך מהשכונה התיירותית שבה אנחנו גרים.  מזמן רציתי לטייל שם ברגל. כשעברנו בה במכונית.  הצבעוניות, ואומנות הרחוב, תפסו לי את העין.   עם זאת, האיזור משום מה לא נראה לי מהסוג שבו בחורה לבנה מטיילת לבד עם מצלמה.  אולי אני טועה.  עשינו היום טיול רגלי, העילוי ואני והמצלמה של הטלפון.

עוד אחת מהיצירות מתחת לגשר

איך שעוברים את הגשר, מיד מרגישים אווירה קצת אחרת.  פחות מחוייכת.  פחות מסבירה פנים.

הרחובות נקיים, הבתים צבועים, אבל עדיין, יש תחושה של עזובה

הרחובות נקיים, הבתים צבועים, אבל עדיין, יש תחושה של עזובה.  מצד שני, הגרפיטי מלא בהומור.

  באמצע, בלטה לה הכנסיה.  מקושטת בטורקיז וזהב וכסף.

כנסיה בטורקיז

חיפשנו את השוק שקראנו עליו באיזה אתר וידענו שהוא בסביבה.  היה נחמד ללכת קצת לאיבוד, אבל אז מצאנו אותו. שוק מקורה שבפנים היו כמה דוכנים שמכרו בננות וכל מני פירות טרופיים שאין לי מושג איך קוראים להם.

מבנה השוק

יש לי הרגשה שלמקום הזה יש פוטנציאל אדיר.  רוב החנויות מסביב היו סגורות אבל יכולתי לדמיין אותו שוקק חיים

אולי זה בגלל הצבעים, אולי זה בגלל המוסיקה הקובנית שהתנגנה בקול רם מאיזו מסעדה.  קראנו שבלילות האיזור הזה נסגר למכוניות ויש שם מסיבות רחוב.  סביר להניח שנחזור לשם איזה לילה.

ימים ראשונים בבית הספר

הערה

אני מלאת התפעלות מהבית ספר החדש של הגמדים.  אולי זו רק ההתחלה ואחר כך אני אגלה כמה שבית הספר הזה הוא כשאר מוסדות החינוך שהכרתי – עייף, מנוכר, מלא  בתככים ועצוב.  עכשיו אני עדיין מלאה בהתלהבות ותקווה.  האכפתיות שלהם והרצינות שבה הם לוקחים את עצמם ואת החינוך והעצמת הידע של הילדים שלי, מרשימים.  לדוגמא – התלבושת האחידה.   באופן מפתיע, גם צוות בית הספר לובש מדים.  נכון שיש מורים ואנשי צוות שבאים בלי תלבושת, אבל זה די מגניב לראות מורה למתמטיקה שלובש מכנסי חאקי, חולצה עם סמל בית ספר, שעליה רקומה איזו משוואה וכיתוב  – צוות מתמטיקה.  ככה אפשר לראות גם מזכירות, אנשי אחזקה, מנהל בית הספר והשומר.  מבחינת – נאה דורש.  הם מראים לי ולילדים, באמת שאיכפת להם.   בימים הראשונים התקשרו ושלחו לי מיילים לשאול על ההתאקלמות של הילדים והתחושות שלהם.

אחת הכניסות לבית הספר

יש גם מן פורטל מידע חינוכי שבו מפרטים המורים מה בדיוק הם לימדו בכל שיעור, איזה שיעורי בית, מתי יש מבחן  וגם מה ילמדו הילדים בימים הקרובים.  הגמדים לא כל כך רגילים שאנחנו מעורבים כל כך בתהליך הלמידה שלהם.  זה לא היה כך בהולנד.  גם לא בישראל.  בבית הספר ההולנדי, לא היו באמת שיעורי בית.  אולי קצת.  בזמן הלימודים היו להם שעות תרגול שבהן בעצם הם עשו שיעורי בית.  אם אחד הגמדים לא הבין איזה נושא,  לא היה לי מושג.  הספרים נשארו רוב הזמן בכיתה והלימוד נעשה בכיתה.  אחרי 8 שעות לימודים – הילדים היו חופשיים.  לא לוקחים עבודה הביתה.  המורים גם לא ממש תקשרו איתי אם יש בעיה כלשהי – התנהגותית, חברתית, לימודית.  הייתי צריכה לשאול והתשובות היו תמיד לקוניות שהכל ממש בסדר.

בבית הספר הבינלאומי, חל שינוי מסויים ביידוע ההורים על בעיות.  בדרך כלל הייתי מקבלת מייל שהם התחצפו באיזה שיעור ולכן בעוד שבועיים הם יצטרכו להשאר שעה נוספת לאחר שעות הלימודים.  על פי רוב, אף אחד לא אכף זאת. פעם בסמסמטר הייתי מקבלת גם מייל שמבקש ממני להסביר את האיחורים והעדרויות של הילדים שלי.  "אחרת זה יכנס לתעודה". לא טרחתי.

אני מלאת התפעלות מבית הספר הזה ומהרצינות שהוא מקרין על הילדים.  הם כבר לא יכולים להרשות לעצם לאחר, "כי למי אכפת", הם חייבים להכין שיעורי בית ברמה יומיומית – כי באמת בודקים.  אני מתארת לעצמי שהרבה יותר קל ללמד ולקחת אחריות על תהליך הלמידה של כל ילד, כשיש בערך 14 תלמידים בכיתה.  אבל גם בהולנד, כשהיה מספר נמוך של ילדים בכיתה, עדיין היה קשה מאוד לקבל מידע משמעותי על ההתקדמות שלהם מהמורים.  אני מבסוטה גם, שאם במקרה יש להם אטיטיוד מסריח, מיד אני מקבלת הודעה במייל.  הבית שלנו, הפך למועדון לימודי שניתן להתקנא בו.  אחרי בית הספר, הילדים אוכלים משהו ואז הגדולים לומדים בחדרים שלהם ואני מתרגלת שברים עשרוניים עם המלכה.  בסביבות 6 וחצי בערב אוכלים ארוחת ערב ואחר כך ממשיכים לקרוא וללמוד.  בינתיים עוד לא גילינו את הנוסחא שמאפשרת לאזן בין חוגים, בטלה ולימודים.  פליני והמלכה, מודאגים שאלו אם זה ככה יהיה תמיד.  הקצב גבוה והדרישות תובעניות.

מבט לבית הספר

בבוקר, אם יש לי זמן, אחרי שאני מלווה אותם לבית הספר, אני לוקחת לי תה היביסקוס בסטארבקס ויושבת ומסתכלת דרך החלון על בית הספר.  אני חושבת שברגע שגם יהיו להם חברים, הדברים באמת יסתדרו.

יהודים, על קצה המזלג

קבלת הפנים של היהודים פה, ממיסה אותי. קודם כל הם מאוד מחבקים ומנשקים ושולחים לי הודעות טקסט ומציעים עזרה ועוטפים אותי במן משפחתיות כזו שלא נותנת לי ללכת לאיבוד.  החום שלהם, הטבעיות שבה הם מכניסים אותי פנימה וגורמים לי לחוש שייכת, מקסימים אותי.  אני לא רגילה לכזה יחס מאנשים זרים, גם אם הם יהודים או ישראלים.  בהולנד זה היה שונה לגמרי. קר, מנוכר ומלא באינטריגות וריכולים.

בבית הספר, המזכירה התוודתה שהיא יהודיה ומיד הציעה את כל העזרה שצריך וגם הכירה למאאאמממת את הבת שלה והציעה שהן יתחברו. ביום לפני תחילת הלימודים, הוזמנו התלמידים  לפגישות עם המורות והספרניות כמן תזכורת.  הספרנית ענדה שרשרת עם "חי" מסוגנן.  המלכה לחשה לי, לשים לב. דיברנו קצת על זה בעברית.  "את מדברת עברית?" שאלה אותי איזו אמא במבטא ארגנטינאי כבד.  מסתבר שהיא מאורוגווי.  היא סיפרה לי שאת העברית היא למדה בבית הספר. נשים אחרות ששמעו אותנו מדברות עברית, חייכו וגם הן, התוודו – גם אנחנו יהודיות.  מארגנטינה, מצ'ילה, מפורטו ריקו.  הן מאוד התעניינו אם אני באמת באמת מישראל ומה בדיוק אני עושה פה.  הן שאלו עלי ועל המשפחה ומיד הציעו שהילדים יהיו חברים.   כבר הוזמנתי להצטרף לעשות איתם חגים ולהצטרף אליהם לבית הכנסת ולעשות שבת ובכלל, להיות בקשר.  החלפנו פרטים.

בגדול, יש כאן 3 קהילות יהודיות:  הרפורמי, הקונסרבטיבי והאורתודוקסי.  לפי מה שהבנתי הקהילות לא מאוד מתערבבות זו בזו, ואני עדיין לא יודעת לאיזו קהילה הוזמנתי לעשות חגים ושבת.  מישהי אמרה לי, שהיא משלמת דמי חבר לכל שלושת הקהילות.  ככה היא בסדר עם כולם.

בית הכנסת שערי צדק. אני חושבת ששייך לקהילה הקונסרבטיבית

בחודש הראשון שלנו פה, גילינו שבמרחק שנים וחצי רחובות מהבית שלנו יש בית כנסת ורוד עם מגן דוד  וכתוב עליו אנגלית בית שלום.

בית שלום, בית הכנסת הרפורמי

שאלתי מכרים שלנו על בית הכנסת הזה.  בבוז הם אמרו שזה לא בית כנסת, זה קרקס.  לשם הולכים הרופרמים שהם בכלל לא יהודים. אני אהיה נאיבית אם אחשוב שבגלל שזה אי קטן מלחמת היהודים לא קיימת גם פה.

מרכז חבד החדש

אני לא יודעת כמה יהודים יש פה באי.  אני גם לא יודעת לפי איזו הגדרה צריך לבדוק את היהדות שלהם.  כל כך הרבה אנשים הולכים עם מגן דוד על הצוואר.  לטענת החברים האורתודוקסים שלנו, הם לא יהודים בכלל.  רק רוצים להיות מוגנים מפני השדים על ידי מגן דוד.  ניחא.

דרך אגב, בקומה שלנו יש עוד משפחה יהודיה, מעירק.  עדיין לא פגשנו אותם, כי הדירה שלהם בשיפוצים אבל נוצר קשר במייל.  בקומה מתחתינו יש עוד משפחה יהודיה, אמריקאית.  הם דפקו יום אחד בדלת, רצו להציג את עצמם.  העירו אותי משנ"צ… מחזה לא נעים…. אני לא יודעת אם נפגוש אותם בקרוב….

בואנה

כבר כמעט שבועיים אני מחכה לשרברב שיבוא לתקן פה כמה דברים.  בעלת הבית שלחה לי מייל שאומר: ביום ככה וככה, בשעה כזו וכזו יבוא השרברב.  העילוי שאל אותי אם אני מתכוונת לוודא עם השרברב הגעה.  מורגלת בנימוס ההולנדי (ופולני), השבתי בשלילה.  השרברב רוצה להתפרנס, אנחנו זקוקים לעזרה, יש פגישה.  ודאי שיגיע.  נאיבית.
למחרת התקשרתי לשרברב.  ענתה המזכירה.  כן, נכון, סליחה.  נקבע פגישה חדשה.  יום שישי בבוקר.  חיכיתי.  לא הגיע.  התקשרתי שוב.  כן, נכון, סליחה.  נקבע פגישה חדשה.  קבענו.  לא הגיע.  הפעם היה גם תרוץ.  נתקע בכביש.  קבענו פגישה חדשה.  התקשרתי לוודא.  בטח יגיע.  לא הגיע. הפעם התרוץ היה עבודות בכביש.  קבעתי פגישה חדשה.

גם בפגישות לרופא.  בואי נניח שיש לך תור ב- 10 בבוקר.  ב- 10:30 תגלי שכל מי שיושב בחדר ההמתנה איתך מוזמן ל- 10 בבוקר.  מה הלחץ?  אז תחכי. תנשמי עמוק ותחייכי.  לשיעור היוגה שאמור להתחיל בדיוק בשעה מסויימת, מצטרפים אנשים באיחור ניכר.  אני מרימה גבה, אבל אף אחד לא עושה עניין. אז מה.   יש מה ללמוד מהמקומיים פה.  הם אנשים שמחים, קלילים, נחמדים שלא כל כך שמים על קצב החיים המערבי שבו אנחנו חיים.  אז מה אם קבענו פגישה לשעה מסויימת.  אז מה אם הגעתי 5 דקות לפני.  הם יגיעו כשהם יגיעו ויהיה להם מן חיוך מתוק שאומר –  " איי בנדיטו" ככה זה.

משונה, אבל הקצב וסדר הקדימויות שלהם, קצת שונה.  קודם צריך להיות מאושרים ושמחים.  דיברתי עם מכרים שונים שיש להם פה עסקים.  זה לא פשוט להניע את העובדים המקומיים ולעודד אותם ליזמות, ראש גדול ותפוקות גבוהות.  רובם, (כך נאמר לי), לא מתעניינים במה שהם עושים, הם גם לא טורחים להסתיר זאת ובחיוך רחב, הם יעשו רק את המינימום שצריך.  לא יותר מזה.   בסוף יום העבודה, הם הולכים אל המשפחה והחברים שלהם.  לרקוד, לשתות, לעשות פיקניק משפחתי ומנגל על הים.  הם לא צריכים אותך ואת הכסף שלך, הסבירו לי.  יש פה הרבה כסף שחור שמתגלגל מסמים ועסקים לא חוקיים אחרים.  יש כספים שמגיעים מהאמריקאים.  יש להם פה חיים טובים.  האמירות האלו, מנוגדות למה שהיה נדמה לי בנוגע למימדי העוני. כנראה שאני צריכה לשנות את המשקפיים המערביות שלי ולהכנס קצת לראש ולקצב הלטיני..

אפרופו קצב, ברמקולים של הסופר מרקט, מתנגנים להם שירי פופ לטיניים והזקנות במעבר מפזזות בצעדי סלסה.  בהתחלה זה נראה מוזר, אבל כשזה חוזר על עצמו, פתאום אלו שלא מפזזים נראים אנשים קצת עצובים.  הם מחייכים  אלי ברחוב, יוצרים קשר עין ומברכים במן ברכה כללית – "בואנה" (Buena)  שזה מתאים לבוקר טוב, ערב טוב ויום טוב.  גם השוטרים שעומדים בפינות הרחוב ומנסים למצוא טיפה של צל, גם הם מחייכים.  בואנה.  הכל טוב.

 

הכנות לבית הספר

בית הספר של המלכה יתחיל בשבוע הבא.  ב- 7 באוגוסט ליתר דיוק.  שבוע לאחר מכן, יצטרפו האחים שלה ושנת הלימודים שלהם תתחיל באופן רשמי.  זו הפעם הראשונה שלנו שאנחנו מתחילים בית ספר בשיטה אמריקאית.  (בינתיים יש לנו התמחות בשיטת החינוך הישראלית, ההולנדית והבינלאומית).  לפי מה שהבנתי, בית הספר הזה נחשב לקשוח במיוחד. מדובר בבית ספר פרטי, קצת אליטיסטי, שלא חייב לקבל או להחזיק אף תלמיד. העלות לשנה לתלמיד היא כ-10,000 דולר.  אני מקווה שזה גם כולל את הטיול השנתי והחוגים, אבל יש לי הרגשה שזו תקוות שווא.  בבית הספר לומדים באנגלית וכשפה נוספת לומדים גם כל יום שעה ספרדית.  הילדים ברובם הגדול הם מקומיים מפורטו ריקו ולפי מה שהבנתי מהמזכירה – יש תערובת של ספרדית ואנגלית, ספנגליש, במסדרונות ובחצר בית הספר.  בכל מקרה, אני אוהבת את העובדה שהכיתות קטנות מאוד, הילדים לומדים מהגן ועד כיתה י"ב באותו מקום ושהצוות מכיר היטב את הילדים והמשפחות.  זה נותן לי תחושה שהגמדים לא ילכו לאיבוד ובית הספר הזה יעבוד ביחד איתי על קידום הילדים.

תהליך בחירת בית הספר, היה פשוט למדי.  בהתאם למקום המגורים שהחלטנו עליו, חיפשנו את בית הספר הכי טוב.  אין הרבה . יש את רובינסון וסיינט ג'ונס.  אתר האינטרנט של רובינסון הרשים אותי, אבל אז התברר שרובינסון הוא קתולי, עם כנסיה בתוכו.  סינט ג'ונס, למרות השם שלו, הוא בית ספר חילוני.   בירור קטן בנוגע לבית הספר העלה שכל היהודים בסאן חואן שולחים את הילדים לסינט ג'ונס. אז גם אנחנו….
מפה לשם, התחלנו את תהליך הרישום כבר באפריל. בתהליך,היינו צריכים להמציא מסמכים שונים, מבחני הערכה הועברו על ידי הצוות מסינט ג'ונס לבית הספר הבינלאומי באמסטרדם, הילדים נבחנו והתקבלו.  היתה איזו שיחת סקייפ שהמאאאממת יזמה עם מנהל בית הספר והצוות הניהולי.  היא ראיינה אותם, לוודא שהם עונים על הסטנדרטים שלה. קיבלנו מהמנהל אחר כך מכתב נרגש… אני עדיין מחוייבת לספק להם מספר מסמכים שנוגעים לכמות החיסונים שהם עברו ובריאותם הכללית, אבל זה משהו שאני אספק במהלך אוגוסט.

במהלך החופשה, הלכנו אליו כמה פעמים על מנת לשאול כל מני שאלות ולראות את המקום.  בית הספר הזה, מזכיר לי מאוד בית ספר ישראלי (בניגוד לבית ספר הולנדי או בינלאומי).  ההורים נדרשים ליותר מעורבות, יש שומר בכניסה (לא בגלל שזה בית ספר עם יהודים….) ויש תלבושת אחידה.  אסור להגיע בג'ינס.  מותר להגיע במכנסים או חצאית או ברמודה בצבע חאקי בהיר.  יש חולצת בית ספר (אני חושבת שבירוק או בלבן) עם סמל בית ספר וזהו.  כולם אותו הדבר.  הילדים קצת מדופרסים מהתלבושת אבל אני מרוצה.  בהולנד, כל בוקר היתה להם התלבטות ארוכה מול הארון, מייבש הכביסה והמראה.  מה ללבוש היום.  חוץ מהממממאאאמממת שהבינה מהר מאוד את כללי המשחק החדשים ושיתפה פעולה עם המדים, האחים שלה עדיין נמצאים בהכחשה מוחלטת.  פליני לא מבין מה זה מדים והמלכה טוענת שלא בטוח שמדובר בתקנות בית הספר היסודי.   בכל מקרה, יש לי שבוע להשלים את הקניות החשובות, כי אוטוטו זה מתחיל.

גם נושא ספרי הלימוד מזכיר לי בית ספר ישראלי.  ההורים צריכים לקנות את הכל.  בהולנד, קיבלנו את ספרי הלימוד מבית הספר תמורת סוג של  תשלום מסובסד.  זו לא היתה הדאגה שלנו.  פה זה אחרת מסתבר.  יש רשימת ספרים והמלצה חמה לרכוש אותם בעותק דיגיטלי או פיסי מאמזון.  בינתיים, רכשנו ספרים בשווי של כ-700 דולר רק למאאמממת.    עדיין לא רכשנו תיקי בית ספר וכלי כתיבה.  ניסיתי לשדל אותם לקנות באיזה כלבו ענק, אבל הם טענו שמה שייש שם (כל מה שרק תרצו), לא לטעמם.  יש  לי שבועיים קצת עמוסים בלעזור להם להתכונן לבית הספר.  אחר כך, אני גם אתחיל ללמוד  – ספרדית וטכניקות חדשות בצורפות.

שווים ושווים פחות

כשגרנו בהולנד, היתה לי (כן, לי – ולא להם), עוזרת שניקתה באופן בינוני את הבית שלוש פעמים בשבוע.  היא היתה אישה מבוגרת, בת 60 ומשהו.  פליטה מבולגריה, שלטענתה, קיבלה יחס מזעזע של שפחה חרופה, מאיזו משפחה ישראלית וכעבודה צדדית היא עבדה אצל משפחות נוספות בנקיון. הרוויחה כסף כדי לכלכל את הקרובים לה בבולגריה.  האישה הזו בכלל היתה מהנדסת  במקצוע שלה, שבגיל ארבעים ומשהו בן זוגה עזב אותה ואחר כך היא פוטרה מהמפעל.  בבולגריה, היא התגלגלה לכל מני עבודות דחק ואחר כך  בעידודה שלא איזו חברה, באה לישראל והתחילה לטפל בזקנים.  מפה לשם באה עם המשפחה, שניצלה אותה (כן כן… לטענתה…), להולנד.  ככה הכרתי אותה.  הרגשתי שזה בכלל לא משנה כמה נקי ומדוייק היא מנקה, היא צריכה את הכסף וזו הדרך שלי לעזור.

אני אוהבת כשהבית נקי, אבל לא אוהבת לנקות. למשפחה שלי, זה לא כל כך משנה אם נקי או לא.  הילדים שלי (מלבד המלכה) הם חסיני טינופת.  היא לא מפריעה להם והם לא מפריעים לה.  העילוי, טוען שהוא בחור נקי ומסודר.  אני טוענת שזה נכון, כל עוד הוא חי בבית של אמא שלו שניקתה וסדרה אחריו.

בהולנד, היה מאוד מקובל להעסיק אופר. לפחות בקהילת התושבים הזרים.  אנשים שיש להם קצת כסף וחדר פנוי, מעסיקים מישהי שתיקח ותביא את הילדים מהבית ספר, שתנקה ותבשל ותעשה ביביסטר.  בתמורה האופר היתה מקבלת חדר, כלכלה ובדרך כלל גם דמי כיס כלשהם.  אני לא אוהבת את הסידור הזה שיש משרתים שגרים איתי בבית.  יש בזה משהו קצת מנוון, שקצת מקהה את הרגישות החברתית.

מסתבר, שגם פה בפורטו ריקו, משרתים הם דבר מקובל מאוד.  כשחיפשתי דירה, בכל מקום ראיתי את המודל הבא:  כניסה למשרתים וכניסה ראשית.  חדרי שינה ענקיים לבעלי הבית וקיטון צר למשרתת. לרוב גם בלי חלון.  גם אם מדובר בבית קרקע וגם אם מדובר בדירה שנמצאת בבית דירות רגיל.  שווים ושווים פחות.  כשאחוז האבטלה עומד על 13.2 (הנתונים נלקחו מאתר משרד העבודה האמריקאי) ואחוז המשפחות שנמצאות מתחת לקו העוני עומד על 47, (הנתונים נלקחו מכאן) אני מעריכה שקל יותר לנצל אנשים עניים וליצור תרבות שכזו, של שווים יותר ופחות.

בכל מקום ניתן לראות קבצנים ומוכרי כלום בצמתים.  יש בינהם שיהיו לבושים יפה, מסודר. עדין, הם עומדים בצומת, או בפינת הרחוב ומקבצים נדבות ומוכרים שטויות. פרנסה… (?)

אני עדיין לא תומכת בכלכלה המקומית ולא מעסיקה מנקה.  ביררתי מסביב בנוגע לעלות ולזמינות של מנקות.  יש בשפע.  חלק מהן מהרפובליקה הדומיניקנית, שבאות לשבוע עבודה וחוזרות מדי שבוע הביתה.  יש כאלה מקומיות.  המחיר הוא ליום עבודה ועומד על כ- 80 דולר.   אני חושבת שכל עוד הילדים בחופשה ולא עובדים  (ללמוד בבית הספר זו העבודה שלהם) הם צריכים לקחת חלק פעיל בנקיון.  זה מאוד קשה להם.  גם כי הם עצלנים וגם כי הם לא רגילים לנקות.  אני מנדנדת להם ומדקדקת איתם בנוגע לנקיון.  במובן מסויים,שלא נצטרך, אני מלמדת אותם מקצוע.  הכשרה מקצועית.  שלא נצטרך.

טיול לסאן חואן העתיקה

אחרי הצהריים אתמול, קצת הסתובבנו בעיר העתיקה של סאן חואן.  רקע והסטוריה על המקום אפשר למצוא פה, ופה ופה.    אני עדיין לא מכירה ממש טוב את העיר העתיקה.  אפילו שהייתי בה כמה פעמים.  כל פעם, אני מבקרת ברחובות אחרים וקצת מתבלבלת בדרך.  הם מאוד דומים, הרחובות בסאן חואן העתיקה ומאוד שונים.

הבתים צבועים בצבעים עליזים, הכבישים עשויים מקרמיקה כחולה, יש בתים שמורים ומשופצים וכאלו שהפכו עם הזמן לחורבות.

בקצה העיר, יש כמה מבצרים עתיקים שהוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. אחרי הצהריים, כשהשמש היתה קצת פחות עוקצנית, יצאנו לטיול.

בזמן שהמאאאממת צילמה (כל הזכויות שמורות לה.  היא ביקשה למסור שהיא מוכנה גם תמורת סכום סמלי לצלם חתונות ובר מיצווה), פליני נסע על הסקייטבורד ואני והמלכה צעדנו יד ביד, דיברנו קצת על ההסטוריה ועל הפיראטים שגם הם הסתובבו באזור.  היא ביקשה לדעת אם היו לנו פיראטים במשפחה.  הבטחתי לה שבמשפחה שלנו היו, או רבנים או סוחרים.  כולם היו אנשים טובים.  "זה מהמשפחה שלך, אמא, אבל מה עם המשפחה של אבא?  סבתא היתה קצת צועניה לא?"  היא גם רצתה לדעת אם אבא שלה היה יהודי, לפני שהוא התחתן איתי. "לא כל ישראלי הוא גם יהודי".

הלכנו לאורך החומה והגענו עד ל"אל מורו", שהיא בעצם מצודת סן פליפה דל מורו.  ליד המבצר, יש מדשאה ענקית ועליה ילדים מעיפים אחרי הצהריים עפיפונים.  הרוח היתה חזקה והעפיפונים קישטו את השמיים.  הכניסה למצודה עולה 3 דולר לאנשים מעל גיל 15.  השומרת בכניסה ביקשה ממני 3 דולר.  לא טרחתי להסב את תשומת ליבה שהמאאמממת כבר בת 16 .  מאוד מרשימה המצודה ששומרת על הכניסה לנמל ובה – מרשימים לא פחות עומדים תותחים מחלידים עתיקים.

יש פה כל כך הרבה מה לראות ובסך הכל זה היה אחר צהריים אחד קטן.  בדרך חזרה הביתה, אבא של הגמדים הפתיע אותנו באיזה רחוב  קטן ואסף אותנו הביתה.  סביר להניח שאני אבוא עוד הרבה לבקר פה.  במיוחד אחרי שמצאתי כאן בית ספר לצורפות.

על מכוניות ודרכים בפורטו ריקו

בלילה, חלמתי שעשיתי תאונה.  נהגתי במכונית הגדולה, לתוך מן חניה. מולי, במאונך עמדה מכונית אחרת.  התקרבתי לאט לאט, רציתי לחנות מדוייק, שמעתי בום וראיתי – נכנסתי במכונית החונה.  כופפתי פנימה את הדלת של הנהגת שישבה במכונית ההיא.  מכונית בצבע תכלת.  את האישה אני לא מכירה.  התעוררתי.  לא קרה שום נזק לאישה בחלום עודדתי את עצמי, אבל הרגשתי רע.  החלום הזה כנראה סיכם את איך שהרגשתי ביום הראשון שבו נהגתי בפורטו ריקו.

לעת עתה יש לנו מכונית אחת שהעילוי קיבל מהתאגיד.  הונדה אוקורה.  תמונות בהזדמנות.   מה זה משנה הדגם.  מכונית.  בכל מקרה, העילוי הציע לתאגיד, לתת לי את אחת המכוניות שנמצאות במגרש החניה של החברה.  מכונית לא חדשה, שהיתה שייכת לאחד העובדים שפוטר ועכשיו היא עומדת כאבן שאין לה הופכין, בשמש הקופחת.  זו הזדמנות לספר שבניגוד למודל הליסינג שאנחנו מכירים, פה המודל הוא שונה:  אם צריך רכב – קונים, לא שוכרים.  בכל מקרה, ביום ראשון שעבר, נסענו לקחת את הרכב הישן, ממגרש החניה של החברה.  קאיה.  קיבלתי את המפתחות, נכנסתי, 5 דקות, יצאתי.  הריפודים מוכתמים.  הכיסוי הפנימי של הדלת קרוע ומתקלף.  ריח חזק של מאפרה. השמשה הקדמית סדוקה. נראה אוטו פשע. לא בשבילי.

אנחנו גרים בעיר.  500 מטרים מבית הספר.  450 מטרים מבית החולים (שלא נצטרך).  5 מטרים מהים. קילומטר מהסופר מרקט ומהיוגה שלי.  כשנמצא לילדים חוגים וכאלו, כנראה נצטרך שתי מכוניות.  בעצם, אולי לא.  אני תמיד יכולה להקפיץ את העילוי בבוקר לעבודה ולאסוף אותו, בסוף היום.  המשרד שלו נמצא במרחק של 5 קילומטרים מהבית.  אפשר להסתדר.  במקרה הכי גרוע תמיד אפשר לקחת מונית.  יש פה המון מוניות והמחירים נוחים מאוד יחסית.

אתמול העילוי הציע שאני אנהג.  יום של סידורים וקניות לבית.   יש לי רשיון כבר בערך 20 שנה.  חוץ מהשנה הראשונה, שבה ההורים שלי היו צריכים לשלם הרבה כסף בגלל שלא ידעתי לאמוד מרחקים כמו שצריך, לא הייתי מעורבת בשום תאונה.  אני נהגת טובה, זהירה, עם אינסטינקטים חדים.  נהגתי בטיולים שלנו בכל אירופה.  אם זה לא נחשב, אני בוגרת נהיגה ישראלית – זה בטח נחשב.  ההקדמה הזו בנוגע ליכולות שלי כנהגת, נועדו על מנת להפיס את דעתכם.  לא מדובר בנהגת שבת.  גם לא ב"זהיר ופולני 2.0".  אבל, הנהיגה בפורטו ריקו דורשת מיומניות מסוג אחר.  קודם כל, צריך לשים לב לכביש.  לא למכוניות שנוסעות על הכביש, אלא לכביש עצמו: יש בדרך בורות בגדלים שונים ובעומקים שונים.  העילוי הציע להשתדל מליסוע בנתיב הימני.  שם יש את הבורות הכי עמוקים.  מאידך, זה הנתיב היחידי שאני יכולה להיות בטוחה שלא יחתכו אותי מימין.  אחר כך, צריך לשים לב לכל הכיוונים ולהיות חדים חדים חדים.  כי, הנתיבים, הרמזורים, החוקים שאנחנו מכירים, הופכים להמלצה בלבד.  כאוס אנושי בכבישים עם בורות.  חוצמיזה, בגלל שאני לא מכירה עדיין את הדרכים כמו שצריך, למרות השילוט (שנראה לי מצויין), אני זקוקה לעזרתה של הגברת שבתוכנת הניווט, שגם היא קצת מבלבלת.

(מתןך האתר הזה) לא כאלו גדולים הבורות פה, אבל אני חושבת שיש להם פוטנציאל לגדול

לא תענוג גדול לנהוג פה.  אני בטוחה שאני אתרגל.  בינתיים, קצת חבל לי שאין איזו תעודת הוקרה שאני אוכל להסתכל עליה בסוף היום "וזאת לתעודה כי אפרת סיימה בהצלחה את הדרך לקניון ובחזרה".