היתה תקופה ארוכה שלא כתבתי. הרגשתי שזה לא נכון לי לספר על החיים פה, כשמה שאני מרגישה באמת זה "עשינו טעות גדולה" או כפי שהייתי אומרת לעילוי "טעות גדולה הפורטוריקו הזה". בסוף אוקטובר, נסעתי לשבוע עבודה וסידורים בהולנד. עבדתי קשה ונהניתי מכל רגע. אחר כך, כשחזרתי הביתה, לאי, היתה לי נפילה אנרגטית גדולה. כל הזמן לא הרגשתי טוב, היו לי שלשולים וכאבי ראש ובאופן כללי הייתי נרגזת מכל שטות. בבוקר, כששתינו את הקפה מול הים, העילוי היה אומר לי – תסתכלי ביופי הזה, ואני כל מה שהיה לי לומר זה "זו היתה טעות גדולה". האי הזה יפייפה. באמת. אבל הרגשתי שהחופשה נגמרה ואני רוצה הביתה, לציוויליזציה האירופאית שעזבתי. התגעגעתי למסעדות שהכרתי באמסטרדם ולאוכל הטרי, התגעגתי לחברות שהיו לי, התגעגעתי לתחושה שאני מכירה הכל והבית הוא באמת שלי ולא שכור. התגעגעתי לאוויר הקר ולאפשרות לישון עם חלון פתוח ובלי מזגן. במידה מסויימת, הרגשתי שהאי הזה קצת כמו אילת. מי הולך לגור באילת? או ערסים, או מדענים. אם לא צריך, לא באמת מגיעים לשם. כי זה חור. (מראש אני מתנצלת מכל האילתיות שנפגעות קשות). האשמתי בעיקר את עצמי שלא עמדתי איתן מול פרץ ההתלהבות של העילוי כשהתאגיד הציע לעבור לפורטו ריקו.
אפילו ביוגה פתאום תנוחות מוכרות היו לי מאוד קשות. סוג של סבל כללי.
לא הסתרתי מאף אחד שלא טוב לי, אבל גם לא נפנפתי בזה. סבלתי בשקט, כמו פולניה טובה.
העילוי, היה אומר לי שצריך להכין מהלימון לימונדה. אבל איך מכינים לימונדה? צריך הרבה סוכר והרבה אנרגיה ואני הייתי קצת חמוצה.
במהלך התקופה, כשהבנתי שהאי הזה לא מוצא חן בעיני, החלטתי שכדאי שאני לפחות אלמד להנות. מן החלטה מודעת. נחושה מאוד. אישה אחת שהכרתי פה, בת 50 ומשהו, רזה ויפה, צמחונית וחובבת יוגה אדוקה, נפטרה מסרטן אלים במהלך אוקטובר. היא אמרה לי בפעם האחרונה שנפגשנו "אני אישה בריאה, פשוט יש לי סרטן". בפעמים הבודדות שדיברתי איתה היא חזרה והדגישה את היותנו בנות מזל ושצריך לדעת להנות מהחיים .
באיזה סופשבוע, לא מזמן, העילוי ואני מצאנו מוזיאון לאומנות פורטוריקנית, ממש ליד הבית והלב שלי התחיל להתרחב. לא ידעתי שהם כאלו מדהימים הפורטוריקנים. האנשים שסובבו אותי, גם כאלו שאני לא באמת מכירה, נתנו לי תחושה שהם אוהבים אותי וממש רוצים לעזור לי להשתלב וזה עוד משהו שהרחיב לי את הלב.
אני עדיין לא בטוחה באמת איך עושים לימונדה אבל האנשים פה, מוסיפים הרבה מתיקות וסוכר. הנה סיפור: הבן היקר שלי, ראו עילוי ג'וניור, שבר את האף בבית הספר. הוא נתקע בשער ברזל שהיה מטר מהאף שלו, בזמן שהוא רץ לכיתה. לקחתי אותו למיון. עשו לו צילום והסכימו שמדובר באף שבור והפציצו אותי בהרבה מאוד סימפטיה. בית החולים נתן לי תחושה נהדרת שהגעתי למרפאה צבאית בטורקמניסטן לפני 90 שנה. האנשים טובים – המרפאה חרא. כששאלתי אם הם לא מתכוונים לקבע את האף ולשים איזה פלסטר קשיח מעל האף. הם הסכימו שזה הדבר הנכון לעשות, אבל לרוע המזל אין להם את הידע איך לעשות את זה. בצר לנו חזרתי הביתה, בטוח שהילד יגדל עם אף כמו של סילבסטר סטלון או אוון ווילסון. מה שחשוב זה האופי ניחמתי את עצמי.
באותו יום, קיבלתי הודעת טקסט מאיזו אמא בבית ספר, ששמעה מה קרה. אני לא יודעת אפילו מי זו. היא כבר קיבלה את הטלפון שלי ודאגה לכתוב לי. היא הפנתה אותי לפלסטיקאי בשכונה וסיפרה לי שהוא מאוד עזר להם כשהבן שלה שבר את האף. היא גם דאגה שהפלסטיקאי הזה יקבל אותי דחוף ודאגה לסמס לי מדי יום בשאלה על איך אנחנו מתקדמים. האף קובע. הרופא והצוות גם הם, היו אישיים מאוד ונתנו לי את התחושה שהם בייחד איתי בדאגה לעילוי ג'וניור. מתיקות שאני לא רגילה אליה מההתחככות בהולנדים המנומסים והקרים.
הימים חולפים, הטמפרטורה יורדת. זו סוג של הקלה גדולה. בערבים, אני יושבת במרפסת מול הים. לפעמים הבריזה כל כך חזקה שממש קריר. אפילו חזרתי לסרוג.
חברים הכירו לנו מסעדות עם אוכל צמחוני ואני מרגישה קצת פחות מנוכרת.
עדיין אי אפשר לומר שאני מבסוטה מהחיים פה באי, אבל לפחות הם לא כל כך חמוצים. לפחות לא כמו שהרגשתי לפני חודש חודשיים.
הילדים, פחות או יותר מסתדרים בבית הספר. מדי פעם, אני מקבלת אימייל מהמורה שלו או מהמורה שלה, שמצטערים להודיע לי שהילדים שלי לא מצליחים להיות רובוטים. הילדים נפגשים עם חברים, הולכים לסרטים, הולכים לים, לבריכה. בימים שאני לא מבלה עם הילדים במרפאה, או הולכת להפגש עם המנהל של הבית ספר או המורה, אני עובדת בסטודיו הקטן שעשיתי לי בבית. פינת עבודה, מול הים שבה אני עובדת על התכשיטים שלי. זה אושר גדול. אבל מתאים לפוסט אחר.
בזמן האחרון, אני חושבת שהלימונדה כמעט מוכנה.
ובינתיים בקריביים 