חשודים

אנחנו כבר שבוע וחצי פה.  לעילוי, יש ויזה ואישור עבודה ומספר בביטוח הלאומי וביטוח בריאות.  לנו יש רק ויזה בדרכון, שמאשרת לנו להיות פה.  המאאאאמממת רוצה לעבוד, אני רוצה לפתוח עסק, צריך להשלים לילדים חיסונים ואפילו שמעתי שלא נותנים לתלמידים להתחיל את שנת הלימודים אם אין להם את כל האישורים והמספרים הדרושים. בקיצור  אנחנו צריכים מספר בביטוח הלאומי וכמובן להיות מכוסים בביטוחי בריאות.
העילוי שאל את משאבי אנוש מה צריך לעשות.  הם הסבירו לו שזה נורא פשוט – יש מלאן טפסים פשוטים למלא, מורידים את הטפסים מהאינטרנט, ממלאים, ניגשים עם כל הניירת לביטוח הלאומי,  מחכים בין 3-5 שבועות, מקבלים הכל בדואר וזהו.  נורא פשוט.  העילוי הדפיס את הטפסים.  אני מלאתי.  באמת פשוט.  ניגשנו אתמול לביטוח הלאומי.

במעלית, העילוי אמר לנו 'ברוכים הבאים לג'ונגל האנושי'  לא הבנו למה הוא מתכוון.  בכל זאת, משרד ממשלתי, יש אבטחה כבדה בבנין, יש מלאן דגלים בכל מקום וגברת ששאלה לאן אנחנו צריכים להגיע.  כשיצאנו מהמעלית היו כל מני פוסטרים שמפארים את הממשל היעיל ושקט.  'זה לא נראה כמו ג'ונגל' אמר פליני.  אבל אז עברנו את המסדרון, פנינו ימינה והזוועה התגלתה.  אולם לא גדול, כל הכיסאות תפוסים, המון רעש, אנשים משתעלים ומדברים בקול רם, רמקול שמכוון לא טוב ובקול צרימה קורא לאנשים ומכונה שנותנת כרטיסים לתור.  מייד נגשה אלינו גברת נמוכה עם מדים ושיניים רקובות.  'מה אתם רוצים?' היא שאלה בספרדית וכשראתה שאנחנו מתקשים להבין אותה היא נאנחה, לחצה על כפתור במכונה ושינתה את השפה לאנגלית.  לקחנו פתק.  בקצה האולם מצאנו חמישה כיסאות.  בדיוק בשבילנו.  אנשים השתעלו סביבי ואני הצטערתי שאין לי בנמצא מסכות נייר של מנתחים.  בהולנד לפעמים אפשר למצוא יפנים מסתובבים עם כזו מסכה.  המיזוג עבד שם במרץ ואני יכולתי לחשוב על כל החיידקים שנמצאים במערכת המיזוג ועכשיו אני והילדים צריכים לנשום אותם.  לעילוי לא דאגתי.  הוא נראה לי חסין.

הגיע התור שלנו.  ניגשנו לדלפק.  הסברנו מה אנחנו צריכים.  אמרו לנו לשבת.  יקראו לנו.  המשכנו לחכות.  הילדים שיחקו במשחקים האלקטרנים שלהם, אני קראתי איזה ספר רומנטי והעילוי דרך הטלפון, ניהל את העולם.  פתאום ניגשת אלי הגברת הנמוכה עם השיניים הרקובות ואומרת לי משהו בספרדית.  אני לא מבינה.  היא חוזרת ואומרת באנגלית 'אם את חיה פה את צריכה ללמוד ספרדית'.  יש לה חיוך מפחיד ואני מתנצלת.  אנחנו רק שבוע פה.  בינתיים, אנחנו מחכים.  מחכים.  מחכים.  מחכים.  מחכים.  או! קראו בשם שלנו!!  אנחנו אוספים את התיקים וניגשים לדלפק.  הפקיד  סימפטי.   אנגלית או ספרדית הוא שואל? מתחילים לעבוד.  אני מוציאה את הטפסים מהתיק, העילוי מסביר את המצב, הפקיד מהנהן ומסתכל על הילדים ואומר שאנחנו משפחה נורא יפה.  אחר כך הוא אומר שהילדים יכולים בינתיים לחזור לשבת באולם של המשתעלים.  העילוי ואני ממשיכים לעבוד איתו.  הוא בודק משהו במחשב, אחר כך מתנצל ואומר שהוא צריך לבדוק משהו.  הוא חוזר שוב, בודק שוב במחשב ושוב הולך לחדר אחר.  אחר כך הוא אומר שיש בעיה. 'מחלקת ביטחון המדינה(1) שינתה את החוקים.  אני לא יכול לתת לכם אישורים לילדים.  רק לאישתך.  יש החמרה של החוקים, בעקבות אסון התאומים.  אנשים מנצלים לרעה את החוק יש המון מרגלים וטרוריסטים שמסתננים למדינה'.

אני לא מבינה. הילדים שלי הפכו למרגלים?  לחשודים בטרור?  העיניים שלי מתכסות בדמעות.  העילוי אומר לי בשקט להרגע.  הפקיד מתנצל.  הוא מציע שהוא יתחיל לעבוד על האישורים שלי.  הוא מקליד כל מני דברים ואז שואל אותי אם עשיתי צבא (2).  הנהנתי.   אני לא בטוחה אם עשיתי טעות.  בכל מקרה, שוב הוא עובד על המחשב, נעלם רגע לחדר אחר ושוב עובד על המחשב.  'יש לך תעודת נישואים?'  הראתי לו צילום עם תרגום שעשיתי אצל נוטריון.  תעודת נישואין של הרבנות בקרית אונו.  הרב ערוסי חתום עליה.  הפקיד נבוך.  תעודת נישואין אמריקאית.    לא אין לי.  אני מצטער, יש החמרה של החוקים. לא תוכלי לקבל אישורים.  תצטרכי ללכת למחלקת ביטחון המדינה.  זה עניין של כמה שבועות והכל יסתדר.

אנחנו בדרך למשרד של מחלקת ביטחון המדינה. המלכה מבסוטה – הנה היא, במעמד של מרגלת בפוטנציה.  העילוי מתקשר לעורך דין של התאגיד שטיפל בויזות.  רמת הלחץ של כולנו מאוד גבוהה.  במשרד עורכי הדין מתנצלים, מבטיחים לבדוק ומסבירים שכל הזמן משנים פה את החוקים בגלל החשש מטרוריסטים.  המאאאממת ואני מסכימות שכל הבירוקרטיה הזו והחשדנות היא כל כך צפון קוריאה.  בכניסה למשרד של מחלקת בטחון המדינה  אבטחה כבדה.  שוב תור.  שוב מחכים.  אחר כך הפקיד נותן לנו ערימה של טפסים למלא.  שאותם צריך לשלוח למדינה (באמת, ככה הוא אמר) ולשלם 400 דולר לכל פניה.  תוך 3-5 חודשים תוכלו להגיש בקשה לביטוח הלאומי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בערב, העילוי סיפר לי שהוא בדק ולא תהיה לנו שום בעיה עם ביטוחי הבריאות מאחר והם פרטיים.  גם בית הספר פרטי וגם שם לא אמורה להתעורר בעיה.  הליצנים בחברת עורכי הדין, עדיין בודקים מה אפשר לעשות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

1) Home Land Security

    חשבתי שרק בישראל שואלים מישהו אם הוא עשה צבא.  2)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הסופה הטרופית 'שנטל' בדרך אלינו.  אני לא יודעת מה זה אומר.  אעדכן.

מיפויים

ממה שהספקתי להתרשם, אני לא אוכל פה הרבה במסעדות.   סביר להניח שעדיין לא מצאנו את המסעדות שלנו.  או ליתר דיוק את המסעדות שלי, כי העילוי מתמחה בלאכול כמעט כל דבר.  אני הבררנית ביננו וכצמחונית, עוד יותר קשה לי למצוא מה לאכול.  בהולנד היו לי כמה מסעדות שמאוד אהבתי עם דגש צמחוני:  מסעדה אתיופית ואיזה שתיים הודיות.  פה בינתיים, עוד לא מצאתי מסעדה הודית או אתיופית או מזרח תיכונית כלשהי.  יכול להיות שזה רק עניין של זמן אבל בינתיים, מה שאני רואה זה בעיקר מזללות עם אוכל מהיר מצופה בהררים של גבינה צהובה מותכת והרבה הרבה בשר.  זה מזכיר לי טיול שעשינו בספרד בשנה שעברה.  בכל מסעדה שבה ישבנו, הסברתי שאני צמחונית.  זה לא מנע מהטבח להוסיף פירורי ביקון לכל מנה שהזמנתי – בשביל הטעם…
כרגע אנחנו לומדים להכיר את הבית, את המטבח ואת מה שמוכרים בסופרמרקטים.  לדוגמא, גילינו שאין פה זיתים אמיתיים (מרכיב מוביל בתזונה שלי).  כלומר, מצאנו כמה בשימורים אבל היה להם טעם של תירס מתוק משומר.  בטעות, בגלל שאנחנו קצת חדשים – קנינו 5 קופסאות שימורים של זיתים בטעם תירס.  טעויות של מתחילים.

  אנחנו עדיין בתהליך התארגנות והכרות עם הסביבה והבית.  כל יציאה לסופר או למרכז קניות עולה לנו מאות דולרים. הבית פה ריק והכל צריך לקנות – החל ממסכום וסירים ומגבות מטבח, ריהוט, וילון למקלחת, מנורות, וכדומה.  אפילו מטאטא ודלי.  לוקח זמן והרבה כסף להפוך ארבע קירות במקום מקסים לבית חם ומכיל.  תוך כדי קניות אנחנו ממפים איפה כדאי לקנות ומה.  כל יציאה לסופר מרקט, או לחנויות מגה ענקיות כמו וולמרט או קוסקו, אורכת שעות.  קודם כל, אין לנו מושג איפה כל דבר מונח.  חוצמיזה, יש פה הרבה דברים חדשים שאין לנו מושג אם הם יהיו שימושיים לנו ואם נאהב אותם.  החל מכל מני מקלות ספונג'ה עתידניים ועד לפירות וירקות שבחיים לא ראיתי ויש להם שמות מוזרים.  לא תמיד  אנחנו בטוחים מה כדאי לקנות ואיפה הכי זול.  אני זוכרת שהחוויה הזו של המיפוי, היתה הרבה יותר מתסכלת בהולנד – שם בכלל לא הבנתי מה כתוב על האריזה וההתמצאות היתה נגזרת של ניסוי וטעיה.  עדיין לא ברור לנו מה תהיה רמת ההוצאות החודשיות שלנו ומה יהיה ההרכב שלה.  אני יודעת שזה חלק מהתהליך של היכרות עם מקום חדש, תהליך שאני מוצאת מרתק.   כרגע – אולי בגלל שהילדים כבר גדולים והם התרגלו לסטנדרט מסויים וגם אנחנו נהנים מרמת חיים גבוהה אנחנו ממהרים ומוציאים בתקופה קצרה הרבה כסף יחסית, על מנת להחזיר אותנו במהירות לנקודת האיזון ולאזור הנוחות שלנו.

לפני כמה ימים, ביקרנו ביקור קצר ביער הגשם של פורטו ריקו – אל יונקו.  זו היתה הפעם הראשונה שלנו ביער גשם.   יש בו הרבה מאוד מסלולי טיול ואני בטוחה שעוד נבקר בו.  מה שתפס לי את העין ממש בתחילת המסלול היו המון פרחי גן עדן שגדלים פה בר ועוד המון פרחים שאני לא מכירה.  היו שם שרכים, מהסוג שבכל בית בשנות השבעים גידלו בעציץ עם מקרמה.  אבל השרכים האלו שראיתי ביער הגשם, היו בכלל בגודל של עצים.  כדור הארץ הוא מקום מופלא.  בינתיים, עשינו ביקור לבריכות ולמפלים.  מצחיק, שלמרות שבמשך שש השנים האחרונות, גרנו בהולנד, לא רחוק מהאמסטל ומכל מני תעלות, עדיין אנחנו מתלהבים ממים.  אי אפשר להוציא מאיתנו את המדבר…

WP_20130704 7

ליד אחת הבריכות, היה תרנגול.  לא ברור לי אם הוא היה תרנגול בר או שהוא ברח מאחת החוות שמצויות בצמוד ליער הגשם.

  אולי הוא ברח מאיזה מטבח?

WP_20130704 5

אני חושבת, שמעל הכל הטבע במקום הזה מרחיב לי את הלב.  יש פה המון שמש וים וירוק בגוונים שלא ראיתי אף פעם.  בטיול הבא שלנו, אני חושבת שניסע למערות (קמוי) שגם הן נחשבות לסוג של פלא.

חופשה בתנאים מינימליים

בינתיים אנחנו קצת בחופשה. סוג של בית מלון עם תנאים מינימליים.  הדירה ששכרנו, ענקית – 350 מטר רבוע.  לא כולל את המרפסת שאפשר לעשות בה תחרות רולרבליידס. אנחנו עוד לא ממש מכירים טוב את הבית, אז יצא לי כבר לטעות במסדרונות.  אם אני רוצה לקרוא לאיזה ילד או ילדה שנמצאים בחדרים שלהם, אני צריכה לצעוק או להתקשר אליהם.  הם מצידם טוענים שהם לא שמעו אותי.

המרפסת בדירה שלנו.  זה רק חלק ממנה.

המרפסת בדירה שלנו. זה רק חלק ממנה.

לא היה לנו פשוט למצוא דירה שתהלום אותנו.  זה לא שאנחנו מפונקים, אבל רצינו שלכל ילד  או ילדה יהיה חדר משלה. רצינו להיות במרחק הליכה מבית הספר (אין בית ספר בינלאומי פה ולכן הם ילכו לבית ספר אמריקאי פרטי). רצינו שתהייה לי פינת עבודה כמו שצריך לעסק שאני רוצה לפתוח (בהזדמנות אני אכתוב על זה) ורצינו אם אפשר – לראות את הים.  יש פה הרבה מאוד דירות שעומדות ריקות.   ראינו אולי 20 דירות וכמה בתים, הרוב היה יקר מדי, גדול מדי, קטן מדי, מספר החדרים לא מתאים, בדיוק – אבל בשכונה לא טובה, רחוק מדי וכולי.    באפריל, באתי לפורטו ריקו, לביקור בן שבוע שמטרתו היתה לצוד בית.  שבוע של כיתותי רגלים ושיחות נפש עם מתווכי דירות הביאו לאפס תוצאות ולהרבה תסכול וחרדה.  איפה נגור? על מה נתפשר?  אולי כל המעבר הזה לא מתאים? הדאגה התעצמה גם לאור העובדה שעוד לא מצאנו שוכרים לבית שלנו באמסטרדם – אבל זה כבר סיפור אחר.

בסופו של דבר, אני חזרתי לאמסטרדם והעילוי המשיך לחפש לנו בית.  הוא מצא את הדירה הזו שנמצאת בבנין שבו יש חדר כושר, בריכה ולובי שנראה כמו שייך למלון. בית הספר נמצא במרחק 530 מטרים.  זו השכונה שרצינו, צופה לים, דירה ענקית (בדיעבד – גדולה מדי, אבל ניחא).  היתה תקופה של משא ומתן מפרך ובסופו של דבר אנחנו מתחנו את התקציב המשפחתי, הבעלים ירדו במחיר והחוזה נחתם.

מה שאני רואה מהמרפסת שלנו

מה שאני רואה מהמרפסת שלנו

  ידענו מראש שהבית ריק לגמרי.  העילוי קנה 4 מזרונים, לנו ולילדים.  רק שתהיה איזו שהיא התחלה.  אה וגם טלוויזיה.  חוץ מזה, באמת שאין כלום.  איש האחזקה של הבניין, ריחם עלינו ונתן לנו שולחן פלסטיק וחמישה כסאות, כדי שנוכל לשבת.  מיקמתי אותם במטבח ומכאן אנחנו מתנהלים בינתיים.  ביום השני שלנו פה נסענו לחנות רהיטים ענקית, שקיבלנו עליה המלצה.  שם קנינו כמעט את כל הרהיטים הבסיסיים שצריך, חוץ מהחדר של המממאאאמממת.  היא לא מצאה שום דבר לטעם שלה בינתיים.  גם זה ייפתר.

למרות הכל, התנאים מאוד מינימליים והבית די מלוכלך (למרות שניקינו קרוב ל- 8 שעות ואני עדיין כל הזמן מנקה).  אין לנו עדיין את כל הכלים שאנחנו צריכים (סירים, פותחן של שימורים, ספלים וכדומה), הדלתות של המרפסת לא נסגרות טוב והרוח מיילללת דרכם, מייבש הכביסה לא עובד, הדוש במקלחת מקולקל, חסרות לי מגבות וכולי… ועדיין – אנחנו מאוד מרוצים. כנראה, הקרבה אל הים ומזג האוויר משרים עלינו אווירה של חופשה – הולכים לבריכה והולכים לים ונחים.

לצערי, עדיין לא עשינו טיולים ממשיים בשכונה, בעיר, באי.  אנחנו מתמקדים כרגע בלהשלים את החוסרים של הבית ולכן רוב הטיולים שלנו מתמקדים בללכת לקנות משהו.   היתה לנו החלטה מודעת שלא להביא מכולה עם רהיטים וציוד, אלא לקנות הכל פה.  בכל זאת, קצת יותר זול פה וגם זה די דבילי לשלם הובלה של צלחות סדוקות, מגבות מוכתמות או סירים ישנים. במזוודות ארזנו כל מה שיכולנו, שילמנו גם על משקל ומטען נוסף, שלחנו כמה ארגזים עם דברים חשובים וסנטימנטליים דרך חברת משלוחים.   בינתיים, התנאים מאוד מינימליים וזו יציאה מאזור הנוחות המוכר שלנו.

אנחנו מבינים שלוקח זמן להפוך ארבע קירות לבית ואני שמחה שהילדים גם הם משתפים פעולה וסבלניים.  ביום שישי יגיעו אלינו הרהיטים שקנינו.  לאט לאט… נתחיל לחזור לאזור הנוחות שלנו ואז, אני מקווה שנתחיל לטייל בהרים, ביער הגשם ובאיים הקטנים מסביב.

רגע לפני שמתחילים

לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו.  זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור.  העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו.  "היא הבוס" .

בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית.   גרנו באותה התקופה (בערך 5 שנים)  באמסטרדם, ולא היה לנו רע.  התאגיד הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם.  בבית, המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד.  מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו.  במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על  סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים, טורנדו ושאר אסונות.   אופטימיות.

לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי.  לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר.  לא מיהרנו.  באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד.  הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק.  אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים.  נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף.  משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן.  כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים.  וגם גולף.  העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל.  אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית).  טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום.  אפילו מפלסטין.

ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי:  החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב.  יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי.  יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים.  התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ?  בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.

אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי.  נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף.  אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים.  גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.

Old San Juan. From the Guardian.

והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל.  באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי.  לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת.  "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו.  הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם.  לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן.  מפתיע.  נכנסנו לאולם.  הם נכנסו אחרינו.  "הלך הסרט" האופטימי לחש לי.  הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים.  שקט מופתי.  הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל.  בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים.  כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…

באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).

204721_10151214873506847_909653168_o

מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד.  לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב.  זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף.  אני חושבת…

בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק.  גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים.    מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה  – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת.  נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה, אבל עכשיו כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה.  הנה אנחנו מתחילים…