נסיעה לגוואבטה

קובי וחגית שהפכו לחברים הכי טובים שלנו פה באי, הציעו שניסע בראשון בצהריים לשמוע מוסיקה בהרים.   הם מכירים מקום שבו אפשר לשבת ולשמוע זמרים מקומיים, שרים שירים ארוכים, עצובים ושמחים והנוף משגע.

הנוף מאחד המקומות שבהם ישבנו.

לא היתה התלבטות.   בטח שנוסעים. ביני לבין עצמי עוד התלבטתי, בנוגע לזמנים. יוצאים באחת בצהריים וחוזרים בסביבות חמש-שש.  שאלתי את העילוי אם זה נראה לו רעיון טוב לוותר על השנץ. אנחנו לרוב בטטות, בכל מה שנוגע לסופשבוע. הילדים כבר לא כל כך רוצים להצטרף אלינו, (שזה במילים אחרות מסרבים בתוקף) ואני כרגיל, מעדיפה להיות בבית עם ספר ותה.  לפעמים, אם הילדים נותנים לי ולא משתלטים על הטלוויזיה בסלון עם סדרה מלפני עשור, אני אפילו מצליחה להתמקד באיזו סדרת בלש בריטי שאני מוצאת בנטפליקס.

בראשון בצהריים כבר היינו בדרך. הם סיפרו לנו שלשם הם לוקחים את כל האורחים שלהם בעיקר את החשובים.  וחגית הוסיפה שבאמת זה ממש ליד הבית. מרחק של מקסימום ארבעים דקות.  נכון הוסיף קובי בהתלהבות, רק שלושתרבעי שעה

guavateהדרך לשם מקסימה. הרים ירוקים מלווים את הכביש ועצים בפריחה אדומה.  בדרך ירד קצת גשם והם סיפרו שתמיד יורד קצת גשם בהרים.  זה גשם טרופי כבד שכמו שהוא בא, ככה הוא הולך.

 הדרכים צרות והמכוניות עוצרות וחונות בצידי הדרך

מסתבר שהמקום הזה, שבמשך השבוע הוא כפר גדול אך מנומנם, הופך בסופשבוע לפסטיבל ענקי של אוכל, שתייה ומוסיקה טובה.

הם סיפרו, שלפעמים בצידי הדרכים בכפר, יש כל מני דוכנים עם אוכל מטוגן או דברים לתיירים, אבל לרוב, יש שם רק אנשים שמחים ושתויים.

בשלט רשום: זהירות, שיכורים חוצים

אפרופו אוכל, חשוב להיות מדוייקים.  אם המילה אוכל מעלה בכם אסוציאציות של סלטים וקישים וירקות ואולי מרקים, עדיף שתאכלו בבית. חבל שתתאכזבו.  מראש הכינו אותי ששם לא מגישים אוכל אלא חיות מתות,מסתובבות על מקל מעל האש.   בכל מקום שהיינו בו,עמד באוויר ריח כבד של טיגון ושמן ובשר על האש. ולמרות זאת,  האנשים מסביב נראו שמחים במיוחד.


אל תשאלו אותי אפילו מה זה.  זו תמונה ששמתי בשביל העילוי

במסעדות השונות ובברים, משפחות מרובות דורות ישבו ביחד לאכול בשר מטוגן בצלחות חדפעמיות ולשתות משהו קצת חריף. מדי פעם הם התחלפו, בהשגחה על הדור הצעיר ובריקודים.  כולם יודעים לרקוד שם כל כך יפה שממש התקנאנו,  העילוי ואני.

זו תמונה של תחנת אוטובוס חדישה.  באחת הדרכים בכפר.

בכל מסעדה בדרך, יש זמרים וזמרות ולפעמים גם תזמורת שמלווה אותם והם שרים סלסה ומרנג ובצ'אטה. המון מסעדות פזורות בכפר וככה מעבירים המקומיים את סוף השבוע.  ממקום למקום הם עוברים ושומעים מוסיקה טובה ואוכלים ורוקדים ומשתכרים

מודעות פרסומת

מיפויים

ממה שהספקתי להתרשם, אני לא אוכל פה הרבה במסעדות.   סביר להניח שעדיין לא מצאנו את המסעדות שלנו.  או ליתר דיוק את המסעדות שלי, כי העילוי מתמחה בלאכול כמעט כל דבר.  אני הבררנית ביננו וכצמחונית, עוד יותר קשה לי למצוא מה לאכול.  בהולנד היו לי כמה מסעדות שמאוד אהבתי עם דגש צמחוני:  מסעדה אתיופית ואיזה שתיים הודיות.  פה בינתיים, עוד לא מצאתי מסעדה הודית או אתיופית או מזרח תיכונית כלשהי.  יכול להיות שזה רק עניין של זמן אבל בינתיים, מה שאני רואה זה בעיקר מזללות עם אוכל מהיר מצופה בהררים של גבינה צהובה מותכת והרבה הרבה בשר.  זה מזכיר לי טיול שעשינו בספרד בשנה שעברה.  בכל מסעדה שבה ישבנו, הסברתי שאני צמחונית.  זה לא מנע מהטבח להוסיף פירורי ביקון לכל מנה שהזמנתי – בשביל הטעם…
כרגע אנחנו לומדים להכיר את הבית, את המטבח ואת מה שמוכרים בסופרמרקטים.  לדוגמא, גילינו שאין פה זיתים אמיתיים (מרכיב מוביל בתזונה שלי).  כלומר, מצאנו כמה בשימורים אבל היה להם טעם של תירס מתוק משומר.  בטעות, בגלל שאנחנו קצת חדשים – קנינו 5 קופסאות שימורים של זיתים בטעם תירס.  טעויות של מתחילים.

  אנחנו עדיין בתהליך התארגנות והכרות עם הסביבה והבית.  כל יציאה לסופר או למרכז קניות עולה לנו מאות דולרים. הבית פה ריק והכל צריך לקנות – החל ממסכום וסירים ומגבות מטבח, ריהוט, וילון למקלחת, מנורות, וכדומה.  אפילו מטאטא ודלי.  לוקח זמן והרבה כסף להפוך ארבע קירות במקום מקסים לבית חם ומכיל.  תוך כדי קניות אנחנו ממפים איפה כדאי לקנות ומה.  כל יציאה לסופר מרקט, או לחנויות מגה ענקיות כמו וולמרט או קוסקו, אורכת שעות.  קודם כל, אין לנו מושג איפה כל דבר מונח.  חוצמיזה, יש פה הרבה דברים חדשים שאין לנו מושג אם הם יהיו שימושיים לנו ואם נאהב אותם.  החל מכל מני מקלות ספונג'ה עתידניים ועד לפירות וירקות שבחיים לא ראיתי ויש להם שמות מוזרים.  לא תמיד  אנחנו בטוחים מה כדאי לקנות ואיפה הכי זול.  אני זוכרת שהחוויה הזו של המיפוי, היתה הרבה יותר מתסכלת בהולנד – שם בכלל לא הבנתי מה כתוב על האריזה וההתמצאות היתה נגזרת של ניסוי וטעיה.  עדיין לא ברור לנו מה תהיה רמת ההוצאות החודשיות שלנו ומה יהיה ההרכב שלה.  אני יודעת שזה חלק מהתהליך של היכרות עם מקום חדש, תהליך שאני מוצאת מרתק.   כרגע – אולי בגלל שהילדים כבר גדולים והם התרגלו לסטנדרט מסויים וגם אנחנו נהנים מרמת חיים גבוהה אנחנו ממהרים ומוציאים בתקופה קצרה הרבה כסף יחסית, על מנת להחזיר אותנו במהירות לנקודת האיזון ולאזור הנוחות שלנו.

לפני כמה ימים, ביקרנו ביקור קצר ביער הגשם של פורטו ריקו – אל יונקו.  זו היתה הפעם הראשונה שלנו ביער גשם.   יש בו הרבה מאוד מסלולי טיול ואני בטוחה שעוד נבקר בו.  מה שתפס לי את העין ממש בתחילת המסלול היו המון פרחי גן עדן שגדלים פה בר ועוד המון פרחים שאני לא מכירה.  היו שם שרכים, מהסוג שבכל בית בשנות השבעים גידלו בעציץ עם מקרמה.  אבל השרכים האלו שראיתי ביער הגשם, היו בכלל בגודל של עצים.  כדור הארץ הוא מקום מופלא.  בינתיים, עשינו ביקור לבריכות ולמפלים.  מצחיק, שלמרות שבמשך שש השנים האחרונות, גרנו בהולנד, לא רחוק מהאמסטל ומכל מני תעלות, עדיין אנחנו מתלהבים ממים.  אי אפשר להוציא מאיתנו את המדבר…

WP_20130704 7

ליד אחת הבריכות, היה תרנגול.  לא ברור לי אם הוא היה תרנגול בר או שהוא ברח מאחת החוות שמצויות בצמוד ליער הגשם.

  אולי הוא ברח מאיזה מטבח?

WP_20130704 5

אני חושבת, שמעל הכל הטבע במקום הזה מרחיב לי את הלב.  יש פה המון שמש וים וירוק בגוונים שלא ראיתי אף פעם.  בטיול הבא שלנו, אני חושבת שניסע למערות (קמוי) שגם הן נחשבות לסוג של פלא.