אביב

בכל העולם בימים האחרונים מהללים את האביב.  גם פה בפורטו ריקו, באחד משיעורי היוגה בשבוע שעבר הזכירו את האביב. "עברנו את החורף" אמר המורה שלי בנשימה ארוכה.  "אם תשימו לב, תראו את האביב.  רגע, אופס, הוא עבר.  ברוכים הבאים לקיץ" .  ככה זה בפורטו ריקו.  שתי עונות עיקריות: קיץ חם וקיץ קריר יותר.  אנחנו שמים לב איך בהדרגה הימים הופכים לחמים יותר והמזגן אצלנו מתחיל לעבוד ללא הפסקה.  שמנו לב, שאם אנחנו לא מדליקים את המזגן, מעבר לעובדה שהחום בלתי נסבל, גם הקירות והתקרה מתכסים בכתמי עובש עדינים. פעם בכמה שבועות עם סולם, מטלית וספריי נגד עובש אנחנו מנקים את התקרה והקירות.  העילוי מציע לבקש מהעוזרת שתעשה זאת, אבל היא גם ככה בקושי מנקה את מה שצריך.  ממה שהבנתי, למצוא עוזרת אמינה שמצליחה לתקשר באנגלית זו משימה לא פשוטה וברגע שהשגתי אחת – עדיף לי לא לפטר אותה.  יש לנו גם את הרומבה, שבה אנחנו משתמשים כדי לטאטא \ לשאוב.  זה נחמד מאוד לשבת במרפסת ולמרוח לק בציפורניים של הרגליים בזמן שהרובוט שואב את האבק והחול שאנחנו מביאים מהים, מהרצפה בסלון.

תמונה פנורמית מהמרפסת שלנו

תמונה פנורמית מהמרפסת שלנו

יש לי הרגשה שה'אביב' הוא גם מצב רגשי, של כולנו פה.  זה נהדר לראות את הילדים מתאקלמים ומרגישים בנוח.  יש ימים, במהלך הסופשבוע, שהגדולים נעלמים.  המהמממת הולכת לים ולעיר העתיקה ולאכול גלידה ולהיות אצל חברות, פליני כמעט ולא הולך.  הוא דוהר.  הוא והסקייטבורד שלו ושני החברים שלו מסתובבים ביחד ברחובות בשכונה, הולכים לאכול המבורגר ואז שוב להסתובב.

רק המלכה רוב הזמן בבית.  או בבריכה של הבניין.  אני קוראת ספר בצל והיא צוללת במים.  המפגשים החברתיים שלה מועטים ביחס לאחים שלה אבל, אני מאמינה שזה בעיקר בגלל הגיל.  גם האחים שלה בגיל הזה היו בעיקר בבבית.

Image

אפילו אני מתחילה להרגיש יותר נינוחה.  תחושה כזו של החיים כחופשה מתמשכת.  הפסקתי להלחם בבעייתיות של הבית הזה, להלחם בתחושת הבידוד החברתי, בתחושת העליבות של האי מול אירופה הקלאסית והתחלתי לקבל את האי על הדברים הטובים בו ולהנות.
אני שמחה לבשר שמצאנו עוד כמה מסעדות שמגישות אוכל צמחוני מעולה ואנחנו כבר מצליחים לסוע לכל מני מקומות בלי להיות תלויים בתוכנת הניווט.  רמת הלחץ והחרדה שליוותה אותנו בחודשים הראשונים הולכת ויורדת וזה נחמד מאוד לשבת בערב במרפסת, להנות מהבריזה, לאכול ארוחת ערב עם הילדים ואחר כך לשבת עם כוס יין על הנדנדה ולהנות מהמראה של הים.
Image

אתמול העילוי הזכיר לי שהנה, כבר כמעט עברה לה שנה. 9 חודשים, ליתר דיוק ועכשיו – אביב.

Image

מודעות פרסומת

מיפויים

ממה שהספקתי להתרשם, אני לא אוכל פה הרבה במסעדות.   סביר להניח שעדיין לא מצאנו את המסעדות שלנו.  או ליתר דיוק את המסעדות שלי, כי העילוי מתמחה בלאכול כמעט כל דבר.  אני הבררנית ביננו וכצמחונית, עוד יותר קשה לי למצוא מה לאכול.  בהולנד היו לי כמה מסעדות שמאוד אהבתי עם דגש צמחוני:  מסעדה אתיופית ואיזה שתיים הודיות.  פה בינתיים, עוד לא מצאתי מסעדה הודית או אתיופית או מזרח תיכונית כלשהי.  יכול להיות שזה רק עניין של זמן אבל בינתיים, מה שאני רואה זה בעיקר מזללות עם אוכל מהיר מצופה בהררים של גבינה צהובה מותכת והרבה הרבה בשר.  זה מזכיר לי טיול שעשינו בספרד בשנה שעברה.  בכל מסעדה שבה ישבנו, הסברתי שאני צמחונית.  זה לא מנע מהטבח להוסיף פירורי ביקון לכל מנה שהזמנתי – בשביל הטעם…
כרגע אנחנו לומדים להכיר את הבית, את המטבח ואת מה שמוכרים בסופרמרקטים.  לדוגמא, גילינו שאין פה זיתים אמיתיים (מרכיב מוביל בתזונה שלי).  כלומר, מצאנו כמה בשימורים אבל היה להם טעם של תירס מתוק משומר.  בטעות, בגלל שאנחנו קצת חדשים – קנינו 5 קופסאות שימורים של זיתים בטעם תירס.  טעויות של מתחילים.

  אנחנו עדיין בתהליך התארגנות והכרות עם הסביבה והבית.  כל יציאה לסופר או למרכז קניות עולה לנו מאות דולרים. הבית פה ריק והכל צריך לקנות – החל ממסכום וסירים ומגבות מטבח, ריהוט, וילון למקלחת, מנורות, וכדומה.  אפילו מטאטא ודלי.  לוקח זמן והרבה כסף להפוך ארבע קירות במקום מקסים לבית חם ומכיל.  תוך כדי קניות אנחנו ממפים איפה כדאי לקנות ומה.  כל יציאה לסופר מרקט, או לחנויות מגה ענקיות כמו וולמרט או קוסקו, אורכת שעות.  קודם כל, אין לנו מושג איפה כל דבר מונח.  חוצמיזה, יש פה הרבה דברים חדשים שאין לנו מושג אם הם יהיו שימושיים לנו ואם נאהב אותם.  החל מכל מני מקלות ספונג'ה עתידניים ועד לפירות וירקות שבחיים לא ראיתי ויש להם שמות מוזרים.  לא תמיד  אנחנו בטוחים מה כדאי לקנות ואיפה הכי זול.  אני זוכרת שהחוויה הזו של המיפוי, היתה הרבה יותר מתסכלת בהולנד – שם בכלל לא הבנתי מה כתוב על האריזה וההתמצאות היתה נגזרת של ניסוי וטעיה.  עדיין לא ברור לנו מה תהיה רמת ההוצאות החודשיות שלנו ומה יהיה ההרכב שלה.  אני יודעת שזה חלק מהתהליך של היכרות עם מקום חדש, תהליך שאני מוצאת מרתק.   כרגע – אולי בגלל שהילדים כבר גדולים והם התרגלו לסטנדרט מסויים וגם אנחנו נהנים מרמת חיים גבוהה אנחנו ממהרים ומוציאים בתקופה קצרה הרבה כסף יחסית, על מנת להחזיר אותנו במהירות לנקודת האיזון ולאזור הנוחות שלנו.

לפני כמה ימים, ביקרנו ביקור קצר ביער הגשם של פורטו ריקו – אל יונקו.  זו היתה הפעם הראשונה שלנו ביער גשם.   יש בו הרבה מאוד מסלולי טיול ואני בטוחה שעוד נבקר בו.  מה שתפס לי את העין ממש בתחילת המסלול היו המון פרחי גן עדן שגדלים פה בר ועוד המון פרחים שאני לא מכירה.  היו שם שרכים, מהסוג שבכל בית בשנות השבעים גידלו בעציץ עם מקרמה.  אבל השרכים האלו שראיתי ביער הגשם, היו בכלל בגודל של עצים.  כדור הארץ הוא מקום מופלא.  בינתיים, עשינו ביקור לבריכות ולמפלים.  מצחיק, שלמרות שבמשך שש השנים האחרונות, גרנו בהולנד, לא רחוק מהאמסטל ומכל מני תעלות, עדיין אנחנו מתלהבים ממים.  אי אפשר להוציא מאיתנו את המדבר…

WP_20130704 7

ליד אחת הבריכות, היה תרנגול.  לא ברור לי אם הוא היה תרנגול בר או שהוא ברח מאחת החוות שמצויות בצמוד ליער הגשם.

  אולי הוא ברח מאיזה מטבח?

WP_20130704 5

אני חושבת, שמעל הכל הטבע במקום הזה מרחיב לי את הלב.  יש פה המון שמש וים וירוק בגוונים שלא ראיתי אף פעם.  בטיול הבא שלנו, אני חושבת שניסע למערות (קמוי) שגם הן נחשבות לסוג של פלא.