אביב

בכל העולם בימים האחרונים מהללים את האביב.  גם פה בפורטו ריקו, באחד משיעורי היוגה בשבוע שעבר הזכירו את האביב. "עברנו את החורף" אמר המורה שלי בנשימה ארוכה.  "אם תשימו לב, תראו את האביב.  רגע, אופס, הוא עבר.  ברוכים הבאים לקיץ" .  ככה זה בפורטו ריקו.  שתי עונות עיקריות: קיץ חם וקיץ קריר יותר.  אנחנו שמים לב איך בהדרגה הימים הופכים לחמים יותר והמזגן אצלנו מתחיל לעבוד ללא הפסקה.  שמנו לב, שאם אנחנו לא מדליקים את המזגן, מעבר לעובדה שהחום בלתי נסבל, גם הקירות והתקרה מתכסים בכתמי עובש עדינים. פעם בכמה שבועות עם סולם, מטלית וספריי נגד עובש אנחנו מנקים את התקרה והקירות.  העילוי מציע לבקש מהעוזרת שתעשה זאת, אבל היא גם ככה בקושי מנקה את מה שצריך.  ממה שהבנתי, למצוא עוזרת אמינה שמצליחה לתקשר באנגלית זו משימה לא פשוטה וברגע שהשגתי אחת – עדיף לי לא לפטר אותה.  יש לנו גם את הרומבה, שבה אנחנו משתמשים כדי לטאטא \ לשאוב.  זה נחמד מאוד לשבת במרפסת ולמרוח לק בציפורניים של הרגליים בזמן שהרובוט שואב את האבק והחול שאנחנו מביאים מהים, מהרצפה בסלון.

תמונה פנורמית מהמרפסת שלנו

תמונה פנורמית מהמרפסת שלנו

יש לי הרגשה שה'אביב' הוא גם מצב רגשי, של כולנו פה.  זה נהדר לראות את הילדים מתאקלמים ומרגישים בנוח.  יש ימים, במהלך הסופשבוע, שהגדולים נעלמים.  המהמממת הולכת לים ולעיר העתיקה ולאכול גלידה ולהיות אצל חברות, פליני כמעט ולא הולך.  הוא דוהר.  הוא והסקייטבורד שלו ושני החברים שלו מסתובבים ביחד ברחובות בשכונה, הולכים לאכול המבורגר ואז שוב להסתובב.

רק המלכה רוב הזמן בבית.  או בבריכה של הבניין.  אני קוראת ספר בצל והיא צוללת במים.  המפגשים החברתיים שלה מועטים ביחס לאחים שלה אבל, אני מאמינה שזה בעיקר בגלל הגיל.  גם האחים שלה בגיל הזה היו בעיקר בבבית.

Image

אפילו אני מתחילה להרגיש יותר נינוחה.  תחושה כזו של החיים כחופשה מתמשכת.  הפסקתי להלחם בבעייתיות של הבית הזה, להלחם בתחושת הבידוד החברתי, בתחושת העליבות של האי מול אירופה הקלאסית והתחלתי לקבל את האי על הדברים הטובים בו ולהנות.
אני שמחה לבשר שמצאנו עוד כמה מסעדות שמגישות אוכל צמחוני מעולה ואנחנו כבר מצליחים לסוע לכל מני מקומות בלי להיות תלויים בתוכנת הניווט.  רמת הלחץ והחרדה שליוותה אותנו בחודשים הראשונים הולכת ויורדת וזה נחמד מאוד לשבת בערב במרפסת, להנות מהבריזה, לאכול ארוחת ערב עם הילדים ואחר כך לשבת עם כוס יין על הנדנדה ולהנות מהמראה של הים.
Image

אתמול העילוי הזכיר לי שהנה, כבר כמעט עברה לה שנה. 9 חודשים, ליתר דיוק ועכשיו – אביב.

Image

מודעות פרסומת

חופשה בתנאים מינימליים

בינתיים אנחנו קצת בחופשה. סוג של בית מלון עם תנאים מינימליים.  הדירה ששכרנו, ענקית – 350 מטר רבוע.  לא כולל את המרפסת שאפשר לעשות בה תחרות רולרבליידס. אנחנו עוד לא ממש מכירים טוב את הבית, אז יצא לי כבר לטעות במסדרונות.  אם אני רוצה לקרוא לאיזה ילד או ילדה שנמצאים בחדרים שלהם, אני צריכה לצעוק או להתקשר אליהם.  הם מצידם טוענים שהם לא שמעו אותי.

המרפסת בדירה שלנו.  זה רק חלק ממנה.

המרפסת בדירה שלנו. זה רק חלק ממנה.

לא היה לנו פשוט למצוא דירה שתהלום אותנו.  זה לא שאנחנו מפונקים, אבל רצינו שלכל ילד  או ילדה יהיה חדר משלה. רצינו להיות במרחק הליכה מבית הספר (אין בית ספר בינלאומי פה ולכן הם ילכו לבית ספר אמריקאי פרטי). רצינו שתהייה לי פינת עבודה כמו שצריך לעסק שאני רוצה לפתוח (בהזדמנות אני אכתוב על זה) ורצינו אם אפשר – לראות את הים.  יש פה הרבה מאוד דירות שעומדות ריקות.   ראינו אולי 20 דירות וכמה בתים, הרוב היה יקר מדי, גדול מדי, קטן מדי, מספר החדרים לא מתאים, בדיוק – אבל בשכונה לא טובה, רחוק מדי וכולי.    באפריל, באתי לפורטו ריקו, לביקור בן שבוע שמטרתו היתה לצוד בית.  שבוע של כיתותי רגלים ושיחות נפש עם מתווכי דירות הביאו לאפס תוצאות ולהרבה תסכול וחרדה.  איפה נגור? על מה נתפשר?  אולי כל המעבר הזה לא מתאים? הדאגה התעצמה גם לאור העובדה שעוד לא מצאנו שוכרים לבית שלנו באמסטרדם – אבל זה כבר סיפור אחר.

בסופו של דבר, אני חזרתי לאמסטרדם והעילוי המשיך לחפש לנו בית.  הוא מצא את הדירה הזו שנמצאת בבנין שבו יש חדר כושר, בריכה ולובי שנראה כמו שייך למלון. בית הספר נמצא במרחק 530 מטרים.  זו השכונה שרצינו, צופה לים, דירה ענקית (בדיעבד – גדולה מדי, אבל ניחא).  היתה תקופה של משא ומתן מפרך ובסופו של דבר אנחנו מתחנו את התקציב המשפחתי, הבעלים ירדו במחיר והחוזה נחתם.

מה שאני רואה מהמרפסת שלנו

מה שאני רואה מהמרפסת שלנו

  ידענו מראש שהבית ריק לגמרי.  העילוי קנה 4 מזרונים, לנו ולילדים.  רק שתהיה איזו שהיא התחלה.  אה וגם טלוויזיה.  חוץ מזה, באמת שאין כלום.  איש האחזקה של הבניין, ריחם עלינו ונתן לנו שולחן פלסטיק וחמישה כסאות, כדי שנוכל לשבת.  מיקמתי אותם במטבח ומכאן אנחנו מתנהלים בינתיים.  ביום השני שלנו פה נסענו לחנות רהיטים ענקית, שקיבלנו עליה המלצה.  שם קנינו כמעט את כל הרהיטים הבסיסיים שצריך, חוץ מהחדר של המממאאאמממת.  היא לא מצאה שום דבר לטעם שלה בינתיים.  גם זה ייפתר.

למרות הכל, התנאים מאוד מינימליים והבית די מלוכלך (למרות שניקינו קרוב ל- 8 שעות ואני עדיין כל הזמן מנקה).  אין לנו עדיין את כל הכלים שאנחנו צריכים (סירים, פותחן של שימורים, ספלים וכדומה), הדלתות של המרפסת לא נסגרות טוב והרוח מיילללת דרכם, מייבש הכביסה לא עובד, הדוש במקלחת מקולקל, חסרות לי מגבות וכולי… ועדיין – אנחנו מאוד מרוצים. כנראה, הקרבה אל הים ומזג האוויר משרים עלינו אווירה של חופשה – הולכים לבריכה והולכים לים ונחים.

לצערי, עדיין לא עשינו טיולים ממשיים בשכונה, בעיר, באי.  אנחנו מתמקדים כרגע בלהשלים את החוסרים של הבית ולכן רוב הטיולים שלנו מתמקדים בללכת לקנות משהו.   היתה לנו החלטה מודעת שלא להביא מכולה עם רהיטים וציוד, אלא לקנות הכל פה.  בכל זאת, קצת יותר זול פה וגם זה די דבילי לשלם הובלה של צלחות סדוקות, מגבות מוכתמות או סירים ישנים. במזוודות ארזנו כל מה שיכולנו, שילמנו גם על משקל ומטען נוסף, שלחנו כמה ארגזים עם דברים חשובים וסנטימנטליים דרך חברת משלוחים.   בינתיים, התנאים מאוד מינימליים וזו יציאה מאזור הנוחות המוכר שלנו.

אנחנו מבינים שלוקח זמן להפוך ארבע קירות לבית ואני שמחה שהילדים גם הם משתפים פעולה וסבלניים.  ביום שישי יגיעו אלינו הרהיטים שקנינו.  לאט לאט… נתחיל לחזור לאזור הנוחות שלנו ואז, אני מקווה שנתחיל לטייל בהרים, ביער הגשם ובאיים הקטנים מסביב.