ישראל באופן יחסי

אנחנו עכשיו בביקור בישראל ואני שמה לב שהוא מתאפיין בהערכה גדולה למה שקורה פה. העילוי ואני מדברים על ההבדלים בין ישראל, אמסטרדם ופורטוריקו.  אנחנו מדברים והילדים כבר מספיק גדולים כדי להביע דעה ולהשוות.  באופן יחסי, אנחנו מבסוטים ממה שאנחנו רואים אבל, כרגיל בין הקפיטליסט לסוציאליסטית ישנם ויכוחים.
אנחנו מדברים על יוקר המחייה בישראל וכמה מהר אפשר להגיע לעוי של פת לחם.  אין רשתות ביטחון כלכליות שתומכות ומחזקות את מי שזקוק לתמיכה.  הכל מאוד מאוד יקר. האוכל, הביגוד, הדלק, הבידור ואפילו בפשטות – כרטיס לקולנוע.    הנה דוגמא.  הבן יקיר לי, פליני  אם תרצו, היה זקוק לקצת בגדים חדשים.  הכל קטן עליו כבר ובגיל 13 וחצי, הוא פיתח טעם עצמאי.  זה יופי.  באחד מימות השבוע שעבר, הלכנו ביחד לקניות.  שני ג'ינסים שתי חולצות טריקו ועוד איזה סווטשירט מרשת שהכרנו גם בהולנד.  תיארנו לעצמנו שהכל ביחד צריך לעלות בערך 80 אירו.  בשקלים זה יותר אנחנו יודעים.  אבל שילמנו בערך 120אירו (אנחנו חושבים כל הזמן במספר מטבעות במקביל.  שקל דולר ואירו)
פליני שאל למה זה כל כך יקר.  לא קנינו בגדי מעצבים. בהולנד זו נחשבת לרשת מאוד מאוד בסיסית.  הסברתי קצת על העלויות הנלוות ועל המיסים ועל המשלוח שעולה, אבל די התבאסתי.  יקר פה, בישראל.

הילדים הסבו את תשומת ליבי לכמות הילדים.  יש פה המון הם אמרו.  הם לא רגילים.  בעצם גם אני לא, חשבתי.  בהולנד יש במקרה הטוב ילד לזוג ובפורטו ריקו  יש אולי שניים.  לא יותר מזה.  המלכה  התפלאה שהילדים פה מסתובבים לבד ברחובות, בחבורות וללא הורים מלווים. זה לא כל כך קורה במחוזותינו בגולה.

יפה פה. רחוב ביפו

הכבישים המתוקנים והנקיון היחסי ברחובות מלמדים אותי שהמצב של ישראל טוב בהרבה ממצבה של פורטו ריקו והוא כמעט מתקרב לרמה האירופית שאנחנו מכירים.  יכול להיות שאם אני אצא קצת מאילון צפון דרום וכביש 6 אני אגיע לכבישים לא כל כך סימפטיים, אבל עדיין – באופן יחסי, מצבם מצויין.

יפה פה.  שקיעה בנמל תל אביב

נסענו עם המשפחה המורחבת לסופשבוע של צימרים במושב ניר עקיבא, בדרום.  נסענו בדרכים צדדיות והיה מקסים.  התפעלנו, כמו תיירים מהיופי הזה מסביבנו. מהשדות הרחבים, מהנופים, מהגבעות מהצבעים.  היו מקומות שהזכירו לנו קצת את טוסקנה או את דרום ספרד.  שכחנו שיפה פה.  אולי אף
פעם לא ראינו את היופי, רק את הקושי.

יפה פה.  הליכה בשדות ניר עקיבא

אני רואה את היופי הפיסי אבל לא יכולה להתעלם מהקושי הקיומי של אנשים שלפני 20 שנה החשבתי אותם לבני המעמד הבינוני.  העילוי ניסה לנחם אותי.  שחיתות – יש בכל מקום.  גם באירופה הנאורה. צריך לדעת עם מי לדבר, צריך לדעת איך לתחמן.  האליטות הכלכליות קיימות בכל מקום.  גם באירופה, בטוח שגם בפורטו ריקו.
גזענות ופחד מזרים, גם היא קיימת בכל מקום.  גם בפורטו ריקו, בטוח שבאירופה
עוני יש גם באירופה, בעיקר בקרב הצוענים, אבל לא רק.  גם בפורטוריקו יש.  בעצם – בכל מקום.

דווקא הביקור הזה, מראה לנו את ישראל מזווית קצת יותר מרוככת.  אולי זה אנחנו שקצת הזדקנו ואנחנו רואים עגול ולא זוויתי. ואולי באופן יחסי לאירופה ולאי בקריביים, ישראל נמצאת באיזשהו מקום טוב (לא יכולה להתאפק – ראו הערה בסוף) באמצע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
הערה בסוף: זה שישראל יפה והכבישים מתוקנים, עדיין לא אומר שלא צריך לתקן את העוולות החברתיות כלכליות שקיימות פה בשפע. חסר לי ליצור מערך סוציאלי חזק שיתמוך בחלשים ויחזק אותם:  דמי אבטלה, קצבאות שלא מעליבות, דיור מסובסד, הקלות במיסים .

אורות קטנים

בשנים האחרונות, גרנו בהולנד. בנובמבר, אני רגילה לימים שהשמש שוקעת בסביבות ארבע וחצי וזורחת בערך בשמונה.  כדי לגרש את החושך, ההולנדים מסביב היו ממלאים את הכל באורות קטנים וחמודים שהיו מאירים קצת.  מקשטים את העצים ואת המרפסות ואת הרחובות והכל היה מתמלא במן אווירה רומנטית וחגיגית.
עכשיו כבר סוף נובמבר, ובפורטו ריקו הימים ארוכים כהרגלם.  השמש זורחת בערך בחמש ורבע בבוקר ואני שותה איתה קפה מול הים.  אחרי הצהריים, בסביבות שש וחצי, שמש שוקעת ולאט לאט הרחובות מתמלאים באורות של מסעדות ומוסיקה. בזמן האחרון, העיריה וגם אנשים פרטיים ממלאים את הרחובות באורות הקטנים המנצנצים שאני זוכרת מהולנד.
אני מוצאת את זה קצת מוזר בשבילי.  להסתכל על האורות האלו, כשאני לבושה בחולצה קצרה ומסביב אין שלג

אחת הרחבות במרכז אמסטרדם. העירייה היתה מכינה משטחי החלק על הקרח כדי לשמח את הילדים וההורים שלהם

אני רגילה לקשר את האורות האלו לחורף האירופי ופה, גם אם ממש יתאמצו בקניונים – לא יהיה חורף לעולם.  הקניונים מלאים בחנויות אמריקאיות ובסחורה אמריקאית.  חלונות הראווה משקפים את מה שקורה בצפון ארצות הברית, ללא קשר למזג האוויר בקריביים.  (אם זכרוני אינו מטעה אותי – זה בדיוק המצב גם בישראל).
כך אפשר למצוא כובעי צמר וצעיפים עבים וג'קטים ומגפיים וכל מה שצריך כדי לצאת לקור הגדול שבחוץ.  נכון שבקניון יש מיזוג מטורף, אבל מבט אחד לאור השמש המסנוור שבחוץ מפוגג את האשליה של הקניון האמריקאי.

אני מוכרחה לומר שאני קצת מתגעגעת לקור ולחושך ההולנדי.  טיפונת.

תמונה שצילמתי בתקופה בתקופה שגרנו בהולנד. אני מתגעגעת לקור הלבן והנקי הזה

בהולנד, האורות היו בעיקר בצורות של צבי, מזחלות שלג ושל פתיתי שלג.  פה אין סיבה לקשט עם אורות חיות נורדיות וסצנות מחיי החיים בצפון אירופה, אז האורות הם יותר רנדומלים.  סתם אורות קטנים תלויים מאיזה עץ או מרפסת. שום דבר מיוחד.  לפעמים יש איזשהו קישוט מעניין ואז אפשר לראות תיירים שמצלמים את הקישוטים

CNN – Christmas lights in Old San Juan, Puerto Rico

התקופה הזו, מסמלת את תחילתה של תקופת החגיגות על האי.  מעבר לעבודה שמזג האוויר הופך להיות נהדר (בין 20 ל-27 מעלות עם שמש רוח וגשם לעיתים), הפורטוריקנים הכריזו באופן לא רשמי על פתיחת תקופת החגים.  המורה שלי ליוגה הסבירה לי שבערך מחג ההודיה ועד כמעט לפסחא, יש חגיגות נוצריות באי.  ובאמת, אפשר לראות את משפחת המלוכה הנוצרית מככבת בכל מקום ועצי חג המולד מנצנצים מקשטים את הרחובות.  ברדיו יש שירים עם פעמונים ובכלל, אפשר לחשוב בטעות שכל האי הזה הוא כנסיה אחת גדולה.

הייתי חייבת להוסיף את התמונה הזו, של  רחבת הדשא, מול הים, ליד הבית שלנו.  נלקח ללא רשות מהאתר הזה:
http://prjazz.blogspot.com/2013/02/presentan-ventana-al-jazz-previo-al.html

אצלנו בבית, אנחנו מדליקים הרבה נרות ריחניים בכל מקום.  העילוי מדבר על החשמל שמאוד יקר פה, אבל נחנק כשהוא מגלה שהנר הריחני שקנינו בקניון עלה לנו 20 דולר.  "עשרים דולר על חתיכת נר???" הוא לא מבין.  הגמדים ואני מאוד אוהבים להדליק נרות, בלי קשר לחנוכה.  אנחנו משתדלים לצאת מהקונכיה שלנו ולצאת ולפגוש את האנשים בקהילה בחב"ד או במסיבות אחרות.  אני חייבת להגיד שזה לא משהו שבא לנו באופן טבעי העניין החברתי.  אנחנו כל כך מעדיפים להשאר בבית,
.לקרוא או לעשות מרתון של סדרות בנטפליקס

חג אורים שמח וגם מאוד חשוב!  אל תשכחו לבקר גם בחנות החדשה שלי באטסי.

דרך עפר צדדית

לפני חמש שנים, אולי שש שנים, כשגרנו בהולנד, היה לי חלום שנצרב בתודעה.  הוא נצרב לי בתודעה כי הוא היה כל כך שונה מהחיים שלי באותה התקופה.  חיים עמוסים באמסטרדם הקרה.  חלמתי שאני הולכת יחפה על החוף, השיער שלי ארוך וקצת לבן, יש מוסיקה לטינית ברקע, אני אולי רוקדת, אולי רק הולכת, שזופה מול הים.  זכרתי את המצב הנפשי שלי בחלום, שהיה שונה מאוד מהמצב הנפשי שהיה לי באותה התקופה בהולנד.  הייתי רגועה.  הייתי שמחה.  הייתי מאושרת.  החלום הזה, היה שבריר של שניות במונחים של זמן שינה, אבל הוא היה מלווה אותי בכל מקום.

שואלים אותי: נו?  איך פורטו ריקו?  תגידי, מה את עושה כל היום בבית? יש לך כבר חברות?  למדת כבר ספרדית?  פתחת את החנות הווירטואלית שלך?  נו?  איך? טוב? והילדים?  מה איתם?  בראש שלי, אני מנסה לעשות סדר ולהתבונן במעבר הזה באי הזה ובמשמעות שלו עבורי.

איכשהו, עבורי, פורטו ריקו זו היציאה האולטימטיבית מהמסלול המהיר והתובעני שהייתי בו.  מסלול של משרה מלאה, קריירה, אם תרצו, בחברת טלקום שמרגישה מאוד אליטיסטית. משרה, שאולי לא אהבתי מאוד, אבל היא מלאה את הכיסים שלי בהרבה כסף. אין הרבה מקום לחשוב מחשבות ולהיות יצירתיים ומקוריים.  חברה הולנדית, תרבות הולנדית שבה אני כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי כראויה.  יכולתי לספר המון בדיחות על ההולנדים הסנובים וכמה שהם מטומטמים, אבל הם איפשרו לי להתנסות במסלול המהיר.   מסלול שהתמורה בו, היתה רמת חיים גבוהה.  מהמקום האירופי האליטיסטי הזה, הגענו לאי באמצע שום מקום.  בחרנו לבוא לפה, צריך לציין – כאנשים בוגרים.  לא קורבנות.  בחרנו – ואני יודעת לומר, שלא בדיוק ידענו מה בחרנו ומה זה אומר.  רק ידענו שרצינו קצת לצאת מהמסלול המהיר, רצינו עוד הרפתקאה.

מקסים ככל שיהיה..המקום הזה, באמת מרוחק וגם קצת מסריח.  הביוב לפעמים נוזל ברחובות. קבצנים בכל מקום ובאופן כללי כל הזמן חם, לח, מיוזע.  כשאני מסתכלת על התשתיות והאסטתיקה הרועשת ונזכרת באסטתיקה המדוייקת ובתשתיות המתוקנות באירופה, אני נאנחת.  אפשר לומר שמבחינת רמת החיים שלי במעבר לפה – בינתיים, ירדתי ברמת החיים.

ירדתי ברמת החיים, כי אין לי עוזרת שתנקה את הבית 3 פעמים בשבוע ואין לי מכונית משלי, רמת הגימור בדירה הזו עלובה ומחול הנמלים במטבח לא מוסיף לי אריכות שנים.  חסרים לי עוד רהיטים ותמונות ומנורות ואין לי חדר רחצה משלי, בעצם – אין לי קומת מגורים משלי וחדר עבודה משלי וטלוויזיה שאני לא צריכה לחלוק את זמן הצפיה בה עם הילדים, כי היא רק שלי.
ירדתי ברמת החיים, אבל בכל רמ"ח איברי, אני מרגישה שאיכות החיים שלי השתפרה.  כשאני בוחנת את ההתייחסות לנושאים שחסרים לי, בהקשר של רמת החיים, אני יודעת שהכל תלוי בי. זה בכלל לא פונקציה של כסף. עוזרת יכולתי להביא אתמול, טלוויזיה אפשר לקנות בכל סופר מרקט גדול, אני לא באמת צריכה מכונית פרטית כשאני גרה בעיר וריסוס נגד נמלים אמור לעזור.

איכות חיים, זה מושג קצת חמקמק. חיפשתי ברפרוף באינטרנט הגדרות, אבל בעיקר מצאתי הגדרות של גורמים מקצועיים שמתייחסים לאיכות החיים של מדינה ושל חברה.  אני רוצה להעיד על איכות החיים שלי.  אני חושבת שחולצה מודפסת עם הביטוי "יצאתי לחופש – לא רוצה לחזור" מתאר יופי את המצב הנפשי שלי.  אני חייה ליד הים, הולכת ברגל המון, עושה יוגה שלוש פעמים בשבוע, עוסקת בצורפות בבית ויש לי זמן.  יש לי זמן לילדים ולבית ולעצמי.  גם אם ימים שלמים אני מדברת רק עם העילוי והילדים, אני לא מרגישה בודדה.  אם רק ארצה, אוכל להפתח ולהתחבר,  האנשים פה כל כך חמים, כל כך אישיים.  אני לוקחת את הזמן, אני נהנית מכל רגע.  אני לא במרוץ.  עוד לא למדתי ספרדית, עוד לא הקמתי חנות, עוד לא הרבה דברים.  אני במסלול האיטי, הצדדי.  בדרך העפר.  בדרך, יש לי זמן להתבונן בנוף. נהנית מהאסטתיקה שכל כך שונה ממה שמוכר לי.  חוץ מהנקיונות של הבית, אני לא מתאמצת. אני שזופה, עם שיער לא מסורק, ארוך וקצת לבן, מטיילת על החוף.

ימים ראשונים בבית הספר

אני מלאת התפעלות מהבית ספר החדש של הגמדים.  אולי זו רק ההתחלה ואחר כך אני אגלה כמה שבית הספר הזה הוא כשאר מוסדות החינוך שהכרתי – עייף, מנוכר, מלא  בתככים ועצוב.  עכשיו אני עדיין מלאה בהתלהבות ותקווה.  האכפתיות שלהם והרצינות שבה הם לוקחים את עצמם ואת החינוך והעצמת הידע של הילדים שלי, מרשימים.  לדוגמא – התלבושת האחידה.   באופן מפתיע, גם צוות בית הספר לובש מדים.  נכון שיש מורים ואנשי צוות שבאים בלי תלבושת, אבל זה די מגניב לראות מורה למתמטיקה שלובש מכנסי חאקי, חולצה עם סמל בית ספר, שעליה רקומה איזו משוואה וכיתוב  – צוות מתמטיקה.  ככה אפשר לראות גם מזכירות, אנשי אחזקה, מנהל בית הספר והשומר.  מבחינת – נאה דורש.  הם מראים לי ולילדים, באמת שאיכפת להם.   בימים הראשונים התקשרו ושלחו לי מיילים לשאול על ההתאקלמות של הילדים והתחושות שלהם.

יש גם מן פורטל מידע חינוכי שבו מפרטים המורים מה בדיוק הם לימדו בכל שיעור, איזה שיעורי בית, מתי יש מבחן  וגם מה ילמדו הילדים בימים הקרובים.  הגמדים לא כל כך רגילים שאנחנו מעורבים כל כך בתהליך הלמידה שלהם.  זה לא היה כך בהולנד.  גם לא בישראל.  בבית הספר ההולנדי, לא היו באמת שיעורי בית.  אולי קצת.  בזמן הלימודים היו להם שעות תרגול שבהן בעצם הם עשו שיעורי בית.  אם אחד הגמדים לא הבין איזה נושא,  לא היה לי מושג.  הספרים נשארו רוב הזמן בכיתה והלימוד נעשה בכיתה.  אחרי 8 שעות לימודים – הילדים היו חופשיים.  לא לוקחים עבודה הביתה.  המורים גם לא ממש תקשרו איתי אם יש בעיה כלשהי – התנהגותית, חברתית, לימודית.  הייתי צריכה לשאול והתשובות היו תמיד לקוניות שהכל ממש בסדר.

בבית הספר הבינלאומי, חל שינוי מסויים ביידוע ההורים על בעיות.  בדרך כלל הייתי מקבלת מייל שהם התחצפו באיזה שיעור ולכן בעוד שבועיים הם יצטרכו להשאר שעה נוספת לאחר שעות הלימודים.  על פי רוב, אף אחד לא אכף זאת. פעם בסמסמטר הייתי מקבלת גם מייל שמבקש ממני להסביר את האיחורים והעדרויות של הילדים שלי.  "אחרת זה יכנס לתעודה". לא טרחתי.

אני מלאת התפעלות מבית הספר הזה ומהרצינות שהוא מקרין על הילדים.  הם כבר לא יכולים להרשות לעצם לאחר, "כי למי אכפת", הם חייבים להכין שיעורי בית ברמה יומיומית – כי באמת בודקים.  אני מתארת לעצמי שהרבה יותר קל ללמד ולקחת אחריות על תהליך הלמידה של כל ילד, כשיש בערך 14 תלמידים בכיתה.  אבל גם בהולנד, כשהיה מספר נמוך של ילדים בכיתה, עדיין היה קשה מאוד לקבל מידע משמעותי על ההתקדמות שלהם מהמורים.  אני מבסוטה גם, שאם במקרה יש להם אטיטיוד מסריח, מיד אני מקבלת הודעה במייל.  הבית שלנו, הפך למועדון לימודי שניתן להתקנא בו.  אחרי בית הספר, הילדים אוכלים משהו ואז הגדולים לומדים בחדרים שלהם ואני מתרגלת שברים עשרוניים עם המלכה.  בסביבות 6 וחצי בערב אוכלים ארוחת ערב ואחר כך ממשיכים לקרוא וללמוד.  בינתיים עוד לא גילינו את הנוסחא שמאפשרת לאזן בין חוגים, בטלה ולימודים.  פליני והמלכה, מודאגים שאלו אם זה ככה יהיה תמיד.  הקצב גבוה והדרישות תובעניות.

בבוקר, אם יש לי זמן, אחרי שאני מלווה אותם לבית הספר, אני לוקחת לי תה היביסקוס בסטארבקס ויושבת ומסתכלת דרך החלון על בית הספר.  אני חושבת שברגע שגם יהיו להם חברים, הדברים באמת יסתדרו.

בואנה

כבר כמעט שבועיים אני מחכה לשרברב שיבוא לתקן פה כמה דברים.  בעלת הבית שלחה לי מייל שאומר: ביום ככה וככה, בשעה כזו וכזו יבוא השרברב.  העילוי שאל אותי אם אני מתכוונת לוודא עם השרברב הגעה.  מורגלת בנימוס ההולנדי (ופולני), השבתי בשלילה.  השרברב רוצה להתפרנס, אנחנו זקוקים לעזרה, יש פגישה.  ודאי שיגיע.  נאיבית.
למחרת התקשרתי לשרברב.  ענתה המזכירה.  כן, נכון, סליחה.  נקבע פגישה חדשה.  יום שישי בבוקר.  חיכיתי.  לא הגיע.  התקשרתי שוב.  כן, נכון, סליחה.  נקבע פגישה חדשה.  קבענו.  לא הגיע.  הפעם היה גם תרוץ.  נתקע בכביש.  קבענו פגישה חדשה.  התקשרתי לוודא.  בטח יגיע.  לא הגיע. הפעם התרוץ היה עבודות בכביש.  קבעתי פגישה חדשה.

גם בפגישות לרופא.  בואי נניח שיש לך תור ב- 10 בבוקר.  ב- 10:30 תגלי שכל מי שיושב בחדר ההמתנה איתך מוזמן ל- 10 בבוקר.  מה הלחץ?  אז תחכי. תנשמי עמוק ותחייכי.  לשיעור היוגה שאמור להתחיל בדיוק בשעה מסויימת, מצטרפים אנשים באיחור ניכר.  אני מרימה גבה, אבל אף אחד לא עושה עניין. אז מה.   יש מה ללמוד מהמקומיים פה.  הם אנשים שמחים, קלילים, נחמדים שלא כל כך שמים על קצב החיים המערבי שבו אנחנו חיים.  אז מה אם קבענו פגישה לשעה מסויימת.  אז מה אם הגעתי 5 דקות לפני.  הם יגיעו כשהם יגיעו ויהיה להם מן חיוך מתוק שאומר –  " איי בנדיטו" ככה זה.

משונה, אבל הקצב וסדר הקדימויות שלהם, קצת שונה.  קודם צריך להיות מאושרים ושמחים.  דיברתי עם מכרים שונים שיש להם פה עסקים.  זה לא פשוט להניע את העובדים המקומיים ולעודד אותם ליזמות, ראש גדול ותפוקות גבוהות.  רובם, (כך נאמר לי), לא מתעניינים במה שהם עושים, הם גם לא טורחים להסתיר זאת ובחיוך רחב, הם יעשו רק את המינימום שצריך.  לא יותר מזה.   בסוף יום העבודה, הם הולכים אל המשפחה והחברים שלהם.  לרקוד, לשתות, לעשות פיקניק משפחתי ומנגל על הים.  הם לא צריכים אותך ואת הכסף שלך, הסבירו לי.  יש פה הרבה כסף שחור שמתגלגל מסמים ועסקים לא חוקיים אחרים.  יש כספים שמגיעים מהאמריקאים.  יש להם פה חיים טובים.  האמירות האלו, מנוגדות למה שהיה נדמה לי בנוגע למימדי העוני. כנראה שאני צריכה לשנות את המשקפיים המערביות שלי ולהכנס קצת לראש ולקצב הלטיני..

אפרופו קצב, ברמקולים של הסופר מרקט, מתנגנים להם שירי פופ לטיניים והזקנות במעבר מפזזות בצעדי סלסה.  בהתחלה זה נראה מוזר, אבל כשזה חוזר על עצמו, פתאום אלו שלא מפזזים נראים אנשים קצת עצובים.  הם מחייכים  אלי ברחוב, יוצרים קשר עין ומברכים במן ברכה כללית – "בואנה" (Buena)  שזה מתאים לבוקר טוב, ערב טוב ויום טוב.  גם השוטרים שעומדים בפינות הרחוב ומנסים למצוא טיפה של צל, גם הם מחייכים.  בואנה.  הכל טוב.

 

שווים ושווים פחות

כשגרנו בהולנד, היתה לי (כן, לי – ולא להם), עוזרת שניקתה באופן בינוני את הבית שלוש פעמים בשבוע.  היא היתה אישה מבוגרת, בת 60 ומשהו.  פליטה מבולגריה, שלטענתה, קיבלה יחס מזעזע של שפחה חרופה, מאיזו משפחה ישראלית וכעבודה צדדית היא עבדה אצל משפחות נוספות בנקיון. הרוויחה כסף כדי לכלכל את הקרובים לה בבולגריה.  האישה הזו בכלל היתה מהנדסת  במקצוע שלה, שבגיל ארבעים ומשהו בן זוגה עזב אותה ואחר כך היא פוטרה מהמפעל.  בבולגריה, היא התגלגלה לכל מני עבודות דחק ואחר כך  בעידודה שלא איזו חברה, באה לישראל והתחילה לטפל בזקנים.  מפה לשם באה עם המשפחה, שניצלה אותה (כן כן… לטענתה…), להולנד.  ככה הכרתי אותה.  הרגשתי שזה בכלל לא משנה כמה נקי ומדוייק היא מנקה, היא צריכה את הכסף וזו הדרך שלי לעזור.

אני אוהבת כשהבית נקי, אבל לא אוהבת לנקות. למשפחה שלי, זה לא כל כך משנה אם נקי או לא.  הילדים שלי (מלבד המלכה) הם חסיני טינופת.  היא לא מפריעה להם והם לא מפריעים לה.  העילוי, טוען שהוא בחור נקי ומסודר.  אני טוענת שזה נכון, כל עוד הוא חי בבית של אמא שלו שניקתה וסדרה אחריו.

בהולנד, היה מאוד מקובל להעסיק אופר. לפחות בקהילת התושבים הזרים.  אנשים שיש להם קצת כסף וחדר פנוי, מעסיקים מישהי שתיקח ותביא את הילדים מהבית ספר, שתנקה ותבשל ותעשה ביביסטר.  בתמורה האופר היתה מקבלת חדר, כלכלה ובדרך כלל גם דמי כיס כלשהם.  אני לא אוהבת את הסידור הזה שיש משרתים שגרים איתי בבית.  יש בזה משהו קצת מנוון, שקצת מקהה את הרגישות החברתית.

מסתבר, שגם פה בפורטו ריקו, משרתים הם דבר מקובל מאוד.  כשחיפשתי דירה, בכל מקום ראיתי את המודל הבא:  כניסה למשרתים וכניסה ראשית.  חדרי שינה ענקיים לבעלי הבית וקיטון צר למשרתת. לרוב גם בלי חלון.  גם אם מדובר בבית קרקע וגם אם מדובר בדירה שנמצאת בבית דירות רגיל.  שווים ושווים פחות.  כשאחוז האבטלה עומד על 13.2 (הנתונים נלקחו מאתר משרד העבודה האמריקאי) ואחוז המשפחות שנמצאות מתחת לקו העוני עומד על 47, (הנתונים נלקחו מכאן) אני מעריכה שקל יותר לנצל אנשים עניים וליצור תרבות שכזו, של שווים יותר ופחות.

בכל מקום ניתן לראות קבצנים ומוכרי כלום בצמתים.  יש בינהם שיהיו לבושים יפה, מסודר. עדין, הם עומדים בצומת, או בפינת הרחוב ומקבצים נדבות ומוכרים שטויות. פרנסה… (?)

אני עדיין לא תומכת בכלכלה המקומית ולא מעסיקה מנקה.  ביררתי מסביב בנוגע לעלות ולזמינות של מנקות.  יש בשפע.  חלק מהן מהרפובליקה הדומיניקנית, שבאות לשבוע עבודה וחוזרות מדי שבוע הביתה.  יש כאלה מקומיות.  המחיר הוא ליום עבודה ועומד על כ- 80 דולר.   אני חושבת שכל עוד הילדים בחופשה ולא עובדים  (ללמוד בבית הספר זו העבודה שלהם) הם צריכים לקחת חלק פעיל בנקיון.  זה מאוד קשה להם.  גם כי הם עצלנים וגם כי הם לא רגילים לנקות.  אני מנדנדת להם ומדקדקת איתם בנוגע לנקיון.  במובן מסויים,שלא נצטרך, אני מלמדת אותם מקצוע.  הכשרה מקצועית.  שלא נצטרך.