אביב

בכל העולם בימים האחרונים מהללים את האביב.  גם פה בפורטו ריקו, באחד משיעורי היוגה בשבוע שעבר הזכירו את האביב. "עברנו את החורף" אמר המורה שלי בנשימה ארוכה.  "אם תשימו לב, תראו את האביב.  רגע, אופס, הוא עבר.  ברוכים הבאים לקיץ" .  ככה זה בפורטו ריקו.  שתי עונות עיקריות: קיץ חם וקיץ קריר יותר.  אנחנו שמים לב איך בהדרגה הימים הופכים לחמים יותר והמזגן אצלנו מתחיל לעבוד ללא הפסקה.  שמנו לב, שאם אנחנו לא מדליקים את המזגן, מעבר לעובדה שהחום בלתי נסבל, גם הקירות והתקרה מתכסים בכתמי עובש עדינים. פעם בכמה שבועות עם סולם, מטלית וספריי נגד עובש אנחנו מנקים את התקרה והקירות.  העילוי מציע לבקש מהעוזרת שתעשה זאת, אבל היא גם ככה בקושי מנקה את מה שצריך.  ממה שהבנתי, למצוא עוזרת אמינה שמצליחה לתקשר באנגלית זו משימה לא פשוטה וברגע שהשגתי אחת – עדיף לי לא לפטר אותה.  יש לנו גם את הרומבה, שבה אנחנו משתמשים כדי לטאטא \ לשאוב.  זה נחמד מאוד לשבת במרפסת ולמרוח לק בציפורניים של הרגליים בזמן שהרובוט שואב את האבק והחול שאנחנו מביאים מהים, מהרצפה בסלון.

תמונה פנורמית מהמרפסת שלנו

תמונה פנורמית מהמרפסת שלנו

יש לי הרגשה שה'אביב' הוא גם מצב רגשי, של כולנו פה.  זה נהדר לראות את הילדים מתאקלמים ומרגישים בנוח.  יש ימים, במהלך הסופשבוע, שהגדולים נעלמים.  המהמממת הולכת לים ולעיר העתיקה ולאכול גלידה ולהיות אצל חברות, פליני כמעט ולא הולך.  הוא דוהר.  הוא והסקייטבורד שלו ושני החברים שלו מסתובבים ביחד ברחובות בשכונה, הולכים לאכול המבורגר ואז שוב להסתובב.

רק המלכה רוב הזמן בבית.  או בבריכה של הבניין.  אני קוראת ספר בצל והיא צוללת במים.  המפגשים החברתיים שלה מועטים ביחס לאחים שלה אבל, אני מאמינה שזה בעיקר בגלל הגיל.  גם האחים שלה בגיל הזה היו בעיקר בבבית.

Image

אפילו אני מתחילה להרגיש יותר נינוחה.  תחושה כזו של החיים כחופשה מתמשכת.  הפסקתי להלחם בבעייתיות של הבית הזה, להלחם בתחושת הבידוד החברתי, בתחושת העליבות של האי מול אירופה הקלאסית והתחלתי לקבל את האי על הדברים הטובים בו ולהנות.
אני שמחה לבשר שמצאנו עוד כמה מסעדות שמגישות אוכל צמחוני מעולה ואנחנו כבר מצליחים לסוע לכל מני מקומות בלי להיות תלויים בתוכנת הניווט.  רמת הלחץ והחרדה שליוותה אותנו בחודשים הראשונים הולכת ויורדת וזה נחמד מאוד לשבת בערב במרפסת, להנות מהבריזה, לאכול ארוחת ערב עם הילדים ואחר כך לשבת עם כוס יין על הנדנדה ולהנות מהמראה של הים.
Image

אתמול העילוי הזכיר לי שהנה, כבר כמעט עברה לה שנה. 9 חודשים, ליתר דיוק ועכשיו – אביב.

Image

מודעות פרסומת

מוציאה מחושים

חזרנו מישראל לפני שבועיים וחצי בערך. הילדים פחות או יותר נכנסו לשגרה של בית הספר. לישון מוקדם, שיעורי בית, מדים, שיעורי בית, ארוחת ערב, שיעורי בית… לי היה קשה.  איכשהו בכל פעם שאני נוחתת באי, בין אם מדובר בג'ט לג ובין אם מדובר בעייפות שנובעת מהחום והלחות והאור החזק פה,  יש לי סוג של נפילה אנרגטית.
לקח לי כמעט שבוע לחזור לשיעורי יוגה וכמעט שבוע ליצור.
image
התחושה של הבידוד החברתי התעצמה. במיוחד לאור העובדה ששתי הנשים שאני מחבבת באי היו גם הן בחופשה\ אירחו משפחה.  בשלב מסוים, הילדים לקחו אותי לשיחה.  אמא, הם אמרו לי,  זה נכון שאת לא מתעלקת עלינו, אבל אנחנו לא יכולים להיות התחליף שלך לחברות.  שככה יהיה לי טוב.  הם הציעו לי להפסיק להיות כל כך בררנית ולהתפתח חברתית.  שיעור מפי דרדקים חייב להיות בעל ערך.

לאט אני מוציאה מחושים.

לפני שבוע בערך קיבלתי טלפון מהמתווכת שעזרה לנו למצוא את הדירה פה.  קוראים לה רנה והיא יהודיה אמריקאית בת 70. עסיסית מאוד. היא אוהבת לרקוד סלסה ולבזבז כסף בקאזינו.  היא התקשרה כדי לדעת אם אני אומללה. ככה בישירות כמעט פולנית. כמו שאני אוהבת. היא הציעה שאני אפגוש אותה ואת החברות האמניות שלה.  אמרתי כן.

מחוייבת לילדים ולשיעור שלהם.

למרות שהיא הציעה שנפגש בצ'יליס (מזללה אמריקאית מבחילה).

למרות שאני לא חושבת שיכול להיות לי איזה קשר עם נשים אמריקאיות.

מלאת דעות קדומות אנוכי. 

בררנית.

אני לא זוכרת מה דמיינתי, אבל לרגע לא חשבתי שאני באמת אהנה. פגשתי שלוש נשים בגילאי 50 עד 70.  מלאות בשיבה וקמטים וחיים.   אהבתי את השיער הלבן שלהן ואת העובדה שהן לא היו מאופרות.   הן היו מלאות באמפטיה, בסימפטיה ובסיפורים נחמדים על אומנות ויוגה והסתגלות ופורטו ריקו.

שתיתי כוס יין טוב ,  נשנשתי קצת צ'יפס והיה לי נעים.

השבוע נפגשתי גם ליום טיול עם חברה שפגשתי פה. ישראלית  שבאה לפה בעקבות בן זוגה.  הסתובבנו קצת בשכונה ליד. סנטורסה קוראים לה. לשכונה. יש שם המון גרפיטי שמשמח אותי מאוד.
image

image

image

בשבוע הבא אפילו נסע ביחד לאיזה מוזיאון הבטחנו לעצמנו.

את הפוסט הזה אני כותבת במלון , שנמצא בחלק המערבי של האי.  עיירה קטנה. נוף מטריף. MAYAGUEZ.   העילוי מצא את המלון הזה והאמת היא שבאנו לפה בגלל ההנחה, ובגלל שהיה מבצע. מסתבר שזה פחות נורא ממה שהיה לי בדמיון.  מלון נחמד, בריכה ומגלשות מים לשחיינית ואח שלה הגיטריסט, מזגן ומרפסת קולוניאליסטית עם אינטרנט בשביל המתבגרת ה חמוצה חמודה ובשבילי. הכל בסדר.  האוכל חרא.

במקביל,  היתה לי גם פגישה השבוע עם בעל רשת חנויות תכשיטים שרוצה לשים תכשיטים שלי באחת החנויות שלו.  התרגשות.  הסכמנו שאני אקבל מקום, אני אוכל לעצב לבד את החלל וגם אני אשים שם רק את העגילים.  לדעתו זה מה שיימכר הכי טוב.   בינתיים תפנו את עצמכם לבקר בחנות שלי באטסי.  הנה לינק לחנות שלי.
image

איך עושים לימונדה

היתה תקופה ארוכה שלא כתבתי.  הרגשתי שזה לא נכון לי  לספר על החיים פה, כשמה שאני מרגישה באמת זה "עשינו טעות גדולה" או כפי שהייתי אומרת לעילוי "טעות גדולה הפורטוריקו הזה".  בסוף אוקטובר, נסעתי לשבוע עבודה וסידורים בהולנד.  עבדתי קשה ונהניתי מכל רגע.  אחר כך, כשחזרתי הביתה, לאי, היתה לי נפילה אנרגטית גדולה.  כל הזמן לא הרגשתי טוב, היו לי שלשולים וכאבי ראש ובאופן כללי הייתי נרגזת מכל שטות.  בבוקר, כששתינו את הקפה מול הים, העילוי היה אומר לי – תסתכלי ביופי הזה, ואני כל מה שהיה לי לומר זה  "זו היתה טעות גדולה".   האי הזה יפייפה.  באמת. אבל הרגשתי שהחופשה נגמרה ואני רוצה הביתה, לציוויליזציה האירופאית שעזבתי.  התגעגעתי למסעדות שהכרתי באמסטרדם ולאוכל הטרי, התגעגתי לחברות שהיו לי, התגעגעתי לתחושה שאני מכירה הכל והבית הוא באמת שלי ולא שכור.  התגעגעתי לאוויר הקר ולאפשרות לישון עם חלון פתוח ובלי מזגן.  במידה מסויימת, הרגשתי שהאי הזה קצת כמו אילת.  מי הולך לגור באילת?  או ערסים, או מדענים.   אם לא צריך, לא באמת מגיעים לשם.  כי זה חור.  (מראש אני מתנצלת מכל האילתיות שנפגעות קשות).  האשמתי בעיקר את עצמי שלא עמדתי איתן מול פרץ ההתלהבות של העילוי  כשהתאגיד הציע  לעבור לפורטו ריקו.
אפילו ביוגה פתאום תנוחות מוכרות היו לי מאוד קשות.  סוג של סבל כללי.
לא הסתרתי מאף אחד שלא טוב לי, אבל גם לא נפנפתי בזה.  סבלתי בשקט, כמו פולניה טובה.

העילוי, היה אומר לי שצריך להכין מהלימון לימונדה.  אבל איך מכינים לימונדה?  צריך הרבה סוכר והרבה אנרגיה ואני הייתי קצת חמוצה.

במהלך התקופה, כשהבנתי שהאי הזה לא מוצא חן בעיני, החלטתי שכדאי שאני לפחות אלמד להנות.   מן החלטה מודעת. נחושה מאוד.    אישה אחת שהכרתי פה, בת 50 ומשהו, רזה ויפה, צמחונית וחובבת יוגה אדוקה, נפטרה מסרטן אלים במהלך אוקטובר. היא אמרה לי בפעם האחרונה שנפגשנו "אני אישה בריאה, פשוט יש לי סרטן".  בפעמים הבודדות שדיברתי איתה היא חזרה והדגישה את היותנו בנות מזל ושצריך לדעת להנות מהחיים .

באיזה סופשבוע, לא מזמן, העילוי ואני מצאנו מוזיאון לאומנות פורטוריקנית, ממש ליד הבית והלב שלי התחיל להתרחב. לא ידעתי שהם כאלו מדהימים הפורטוריקנים.   האנשים שסובבו אותי, גם כאלו שאני לא באמת מכירה, נתנו לי תחושה שהם אוהבים אותי וממש רוצים לעזור לי להשתלב וזה עוד משהו שהרחיב לי את הלב.

אני עדיין לא בטוחה באמת איך עושים לימונדה אבל האנשים פה, מוסיפים הרבה מתיקות וסוכר.  הנה סיפור: הבן היקר שלי, ראו עילוי ג'וניור, שבר את האף בבית הספר.  הוא נתקע בשער ברזל שהיה מטר מהאף שלו, בזמן שהוא רץ לכיתה.  לקחתי אותו למיון.  עשו לו צילום והסכימו שמדובר באף שבור והפציצו אותי בהרבה מאוד סימפטיה.  בית החולים נתן לי תחושה נהדרת שהגעתי למרפאה צבאית בטורקמניסטן לפני 90 שנה.  האנשים טובים – המרפאה חרא.  כששאלתי אם הם לא מתכוונים לקבע את האף ולשים איזה פלסטר קשיח מעל האף. הם הסכימו שזה הדבר הנכון לעשות, אבל לרוע המזל אין להם את הידע איך לעשות את זה.  בצר לנו חזרתי הביתה, בטוח שהילד יגדל עם אף כמו של סילבסטר סטלון או אוון ווילסון.  מה שחשוב זה האופי ניחמתי את עצמי.
באותו יום, קיבלתי הודעת טקסט מאיזו אמא בבית ספר, ששמעה מה קרה.  אני לא יודעת אפילו מי זו.  היא כבר קיבלה את הטלפון שלי ודאגה לכתוב לי.    היא הפנתה אותי לפלסטיקאי בשכונה וסיפרה לי שהוא מאוד עזר להם כשהבן שלה שבר את האף.   היא גם דאגה שהפלסטיקאי הזה יקבל אותי דחוף ודאגה לסמס לי מדי יום בשאלה על איך אנחנו מתקדמים.  האף קובע. הרופא והצוות גם הם, היו אישיים מאוד ונתנו לי את התחושה שהם בייחד איתי בדאגה לעילוי ג'וניור.  מתיקות שאני לא רגילה אליה מההתחככות בהולנדים המנומסים והקרים.

הימים חולפים, הטמפרטורה יורדת.  זו סוג של הקלה גדולה.  בערבים, אני יושבת במרפסת מול הים.  לפעמים הבריזה כל כך חזקה שממש קריר. אפילו חזרתי לסרוג.
חברים הכירו לנו מסעדות עם אוכל צמחוני ואני מרגישה קצת פחות מנוכרת.

עדיין אי אפשר לומר שאני מבסוטה מהחיים פה באי, אבל לפחות הם לא כל כך חמוצים.  לפחות לא כמו שהרגשתי לפני חודש חודשיים.

הילדים, פחות או יותר מסתדרים בבית הספר.  מדי פעם, אני מקבלת אימייל מהמורה שלו או מהמורה שלה, שמצטערים להודיע לי שהילדים שלי לא מצליחים להיות רובוטים.  הילדים נפגשים עם חברים, הולכים לסרטים, הולכים לים, לבריכה. בימים שאני לא מבלה עם הילדים במרפאה, או הולכת להפגש עם המנהל של הבית ספר או המורה, אני עובדת בסטודיו הקטן שעשיתי לי בבית.  פינת עבודה, מול הים שבה אני עובדת על התכשיטים שלי.  זה אושר גדול.  אבל  מתאים לפוסט אחר.

 בזמן האחרון, אני חושבת שהלימונדה כמעט מוכנה.