לפני חמש שנים, אולי שש שנים, כשגרנו בהולנד, היה לי חלום שנצרב בתודעה. הוא נצרב לי בתודעה כי הוא היה כל כך שונה מהחיים שלי באותה התקופה. חיים עמוסים באמסטרדם הקרה. חלמתי שאני הולכת יחפה על החוף, השיער שלי ארוך וקצת לבן, יש מוסיקה לטינית ברקע, אני אולי רוקדת, אולי רק הולכת, שזופה מול הים. זכרתי את המצב הנפשי שלי בחלום, שהיה שונה מאוד מהמצב הנפשי שהיה לי באותה התקופה בהולנד. הייתי רגועה. הייתי שמחה. הייתי מאושרת. החלום הזה, היה שבריר של שניות במונחים של זמן שינה, אבל הוא היה מלווה אותי בכל מקום.
שואלים אותי: נו? איך פורטו ריקו? תגידי, מה את עושה כל היום בבית? יש לך כבר חברות? למדת כבר ספרדית? פתחת את החנות הווירטואלית שלך? נו? איך? טוב? והילדים? מה איתם? בראש שלי, אני מנסה לעשות סדר ולהתבונן במעבר הזה באי הזה ובמשמעות שלו עבורי.
איכשהו, עבורי, פורטו ריקו זו היציאה האולטימטיבית מהמסלול המהיר והתובעני שהייתי בו. מסלול של משרה מלאה, קריירה, אם תרצו, בחברת טלקום שמרגישה מאוד אליטיסטית. משרה, שאולי לא אהבתי מאוד, אבל היא מלאה את הכיסים שלי בהרבה כסף. אין הרבה מקום לחשוב מחשבות ולהיות יצירתיים ומקוריים. חברה הולנדית, תרבות הולנדית שבה אני כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי כראויה. יכולתי לספר המון בדיחות על ההולנדים הסנובים וכמה שהם מטומטמים, אבל הם איפשרו לי להתנסות במסלול המהיר. מסלול שהתמורה בו, היתה רמת חיים גבוהה. מהמקום האירופי האליטיסטי הזה, הגענו לאי באמצע שום מקום. בחרנו לבוא לפה, צריך לציין – כאנשים בוגרים. לא קורבנות. בחרנו – ואני יודעת לומר, שלא בדיוק ידענו מה בחרנו ומה זה אומר. רק ידענו שרצינו קצת לצאת מהמסלול המהיר, רצינו עוד הרפתקאה.
מקסים ככל שיהיה..המקום הזה, באמת מרוחק וגם קצת מסריח. הביוב לפעמים נוזל ברחובות. קבצנים בכל מקום ובאופן כללי כל הזמן חם, לח, מיוזע. כשאני מסתכלת על התשתיות והאסטתיקה הרועשת ונזכרת באסטתיקה המדוייקת ובתשתיות המתוקנות באירופה, אני נאנחת. אפשר לומר שמבחינת רמת החיים שלי במעבר לפה – בינתיים, ירדתי ברמת החיים.
ירדתי ברמת החיים, כי אין לי עוזרת שתנקה את הבית 3 פעמים בשבוע ואין לי מכונית משלי, רמת הגימור בדירה הזו עלובה ומחול הנמלים במטבח לא מוסיף לי אריכות שנים. חסרים לי עוד רהיטים ותמונות ומנורות ואין לי חדר רחצה משלי, בעצם – אין לי קומת מגורים משלי וחדר עבודה משלי וטלוויזיה שאני לא צריכה לחלוק את זמן הצפיה בה עם הילדים, כי היא רק שלי.
ירדתי ברמת החיים, אבל בכל רמ"ח איברי, אני מרגישה שאיכות החיים שלי השתפרה. כשאני בוחנת את ההתייחסות לנושאים שחסרים לי, בהקשר של רמת החיים, אני יודעת שהכל תלוי בי. זה בכלל לא פונקציה של כסף. עוזרת יכולתי להביא אתמול, טלוויזיה אפשר לקנות בכל סופר מרקט גדול, אני לא באמת צריכה מכונית פרטית כשאני גרה בעיר וריסוס נגד נמלים אמור לעזור.
איכות חיים, זה מושג קצת חמקמק. חיפשתי ברפרוף באינטרנט הגדרות, אבל בעיקר מצאתי הגדרות של גורמים מקצועיים שמתייחסים לאיכות החיים של מדינה ושל חברה. אני רוצה להעיד על איכות החיים שלי. אני חושבת שחולצה מודפסת עם הביטוי "יצאתי לחופש – לא רוצה לחזור" מתאר יופי את המצב הנפשי שלי. אני חייה ליד הים, הולכת ברגל המון, עושה יוגה שלוש פעמים בשבוע, עוסקת בצורפות בבית ויש לי זמן. יש לי זמן לילדים ולבית ולעצמי. גם אם ימים שלמים אני מדברת רק עם העילוי והילדים, אני לא מרגישה בודדה. אם רק ארצה, אוכל להפתח ולהתחבר, האנשים פה כל כך חמים, כל כך אישיים. אני לוקחת את הזמן, אני נהנית מכל רגע. אני לא במרוץ. עוד לא למדתי ספרדית, עוד לא הקמתי חנות, עוד לא הרבה דברים. אני במסלול האיטי, הצדדי. בדרך העפר. בדרך, יש לי זמן להתבונן בנוף. נהנית מהאסטתיקה שכל כך שונה ממה שמוכר לי. חוץ מהנקיונות של הבית, אני לא מתאמצת. אני שזופה, עם שיער לא מסורק, ארוך וקצת לבן, מטיילת על החוף.
ובינתיים בקריביים 