אביב

בכל העולם בימים האחרונים מהללים את האביב.  גם פה בפורטו ריקו, באחד משיעורי היוגה בשבוע שעבר הזכירו את האביב. "עברנו את החורף" אמר המורה שלי בנשימה ארוכה.  "אם תשימו לב, תראו את האביב.  רגע, אופס, הוא עבר.  ברוכים הבאים לקיץ" .  ככה זה בפורטו ריקו.  שתי עונות עיקריות: קיץ חם וקיץ קריר יותר.  אנחנו שמים לב איך בהדרגה הימים הופכים לחמים יותר והמזגן אצלנו מתחיל לעבוד ללא הפסקה.  שמנו לב, שאם אנחנו לא מדליקים את המזגן, מעבר לעובדה שהחום בלתי נסבל, גם הקירות והתקרה מתכסים בכתמי עובש עדינים. פעם בכמה שבועות עם סולם, מטלית וספריי נגד עובש אנחנו מנקים את התקרה והקירות.  העילוי מציע לבקש מהעוזרת שתעשה זאת, אבל היא גם ככה בקושי מנקה את מה שצריך.  ממה שהבנתי, למצוא עוזרת אמינה שמצליחה לתקשר באנגלית זו משימה לא פשוטה וברגע שהשגתי אחת – עדיף לי לא לפטר אותה.  יש לנו גם את הרומבה, שבה אנחנו משתמשים כדי לטאטא \ לשאוב.  זה נחמד מאוד לשבת במרפסת ולמרוח לק בציפורניים של הרגליים בזמן שהרובוט שואב את האבק והחול שאנחנו מביאים מהים, מהרצפה בסלון.

תמונה פנורמית מהמרפסת שלנו

יש לי הרגשה שה'אביב' הוא גם מצב רגשי, של כולנו פה.  זה נהדר לראות את הילדים מתאקלמים ומרגישים בנוח.  יש ימים, במהלך הסופשבוע, שהגדולים נעלמים.  המהמממת הולכת לים ולעיר העתיקה ולאכול גלידה ולהיות אצל חברות, פליני כמעט ולא הולך.  הוא דוהר.  הוא והסקייטבורד שלו ושני החברים שלו מסתובבים ביחד ברחובות בשכונה, הולכים לאכול המבורגר ואז שוב להסתובב.

רק המלכה רוב הזמן בבית.  או בבריכה של הבניין.  אני קוראת ספר בצל והיא צוללת במים.  המפגשים החברתיים שלה מועטים ביחס לאחים שלה אבל, אני מאמינה שזה בעיקר בגלל הגיל.  גם האחים שלה בגיל הזה היו בעיקר בבבית.

אפילו אני מתחילה להרגיש יותר נינוחה.  תחושה כזו של החיים כחופשה מתמשכת.  הפסקתי להלחם בבעייתיות של הבית הזה, להלחם בתחושת הבידוד החברתי, בתחושת העליבות של האי מול אירופה הקלאסית והתחלתי לקבל את האי על הדברים הטובים בו ולהנות.
אני שמחה לבשר שמצאנו עוד כמה מסעדות שמגישות אוכל צמחוני מעולה ואנחנו כבר מצליחים לסוע לכל מני מקומות בלי להיות תלויים בתוכנת הניווט.  רמת הלחץ והחרדה שליוותה אותנו בחודשים הראשונים הולכת ויורדת וזה נחמד מאוד לשבת בערב במרפסת, להנות מהבריזה, לאכול ארוחת ערב עם הילדים ואחר כך לשבת עם כוס יין על הנדנדה ולהנות מהמראה של הים.

אתמול העילוי הזכיר לי שהנה, כבר כמעט עברה לה שנה. 9 חודשים, ליתר דיוק ועכשיו – אביב.

געגועים עתידיים

נניח שאנחנו בעתיד עכשיו. לא איזה משהו דרמטי, בסגנון סרטי המדע הבדיוני של שנות השמונים והתשעים. משהו צנוע. 3 שנים מהיום. אני לא בטוחה איפה אני אהיה. אולי חזרה בישראל ,אולי במקום אחר. זה לא חשוב עכשיו. נניח שאתם שואלים אותי, נו – אז למה את הכי מתגעגעת בפורטו ריקו?  זו שאלה קלה.  כבר עכשיו אני יודעת את התשובה.  זה בטוח לא לאוכל שיש פה, או לחום וללחות. אני כבר יכולה לצפות את התשובה שלי. זה פשוט מאוד. לים.  לנופים. לגרפיטי. למורים שלי ליוגה

אני משתדלת ללכת לים לפחות פעם בשבוע.  טיול ארוך לאורך החופים הלבנים.  אוספת צדפים וקונכיות וחושבת איך לשלב אותם בכסף.

בחופים שליד הבית שלי, אין הרבה צדפים. כל צדף שאני מוצאת הוא חגיגה.  אני מנקה אותו בים, מתבוננת ומתלבטת אם לקחת הביתה.   החופים מורכבים מחולות או סלעים מחורצים.  החולות לבנים ורכים ובשוליים שלהם עצי דקל או מדשאות שהעירייה שתלה.

מכיוון שהמרפסת שלנו היא מעל הים, אני לא צריכה הרבה.  אולי רק איזה כוס קפה או ין אדום, כשאני יושבת על הנדנה שלי במרפסת והמבט מופנה לים. כל יום בשעה שש בערב יש לי מן תחושה של חיבור מיוחד. הים שקט. הצבע מתחיל להתחלף מטורקיז שקוף לכחול אפור. השמש מאירה רק חלקים ממנו.  אם אני במטבח מכינה ארוחת ערב, או אם אני סתם תולה כביסה, או עוזרת לשחיינית עם השיעורים –  יש את רגע ה'אוהה' הזה שהנשימה שלי נעצרת כשאני מביטה צפונה, לים.

אני משתדלת לתרגל יוגה כל יום. משתדלת לתרגל אותה במרפסת מול הים. את המורים שלי אני פוגשת שלוש פעמים בשבוע. ביום שישי ושבת בבוקר וביום שלישי אחרי הצהריים. המורים שלי, הם זוג, בגילי פחות או יותר. יש להם שישה ילדים והם גרים איפשהו בהרים, במרכז האי. כל יום מישהו אחר נוסע כ-3 שעות לעיר הגדולה ובחזרה, כדי ללמד. הם עזבו את העיר הגדולה מתוך בחירה בחיים אחרים ולפי הסיפורים של המורה שלי, יש להם פלג נחל קטן מתחת לבית ודי קריר שם בערבים. בכל זאת, זה בהרים.
יש להם חווה ובה הם מגדלים כל מני גידולים אורגניים. לפעמים אני מקבלת מהם קלמנטינות שאני מחלקת לקבצנים ברחוב שלי. לפעמים אני נותנת להם בחזרה לחם תוצרת בית. הסטודיו נמצא באיזו סמטא קטנה, בערך קילומטר מהבית שלי. אני הולכת לשם ברגל וכשאני מקדימה, אני יושבת מול הלגונה ומצלמת את היופי הזה של זמן בין הערביים.

ביום ראשון הקרוב, הם הזמינו אותי להשתתף בסדנת יוגה למתקדמים מכל מיני מקומות באי. לפי מה שהבנתי, זו סדנא חודשית, שבה במשך יום שלם,שמונה שעות, מתרגלים יוגה. אני מאוד מתרגשת. בהולנד, המורה שלי היתה עושה לנו סדנאות כאלו, אבל של 3 שעות. אני זוכרת שזה היה לי מאאאאאאווד קשה.
אני לא יודעת איך אני אתמודד עם האתגר החדש הזה, אבל אני שמחה בו. זו גם הזדמנות להכיר קצת אנשים חדשים. לכי תדעי. אולי אני אמצא חברות…

מוציאה מחושים

חזרנו מישראל לפני שבועיים וחצי בערך. הילדים פחות או יותר נכנסו לשגרה של בית הספר. לישון מוקדם, שיעורי בית, מדים, שיעורי בית, ארוחת ערב, שיעורי בית… לי היה קשה.  איכשהו בכל פעם שאני נוחתת באי, בין אם מדובר בג'ט לג ובין אם מדובר בעייפות שנובעת מהחום והלחות והאור החזק פה,  יש לי סוג של נפילה אנרגטית.
לקח לי כמעט שבוע לחזור לשיעורי יוגה וכמעט שבוע ליצור.

התחושה של הבידוד החברתי התעצמה. במיוחד לאור העובדה ששתי הנשים שאני מחבבת באי היו גם הן בחופשה\ אירחו משפחה.  בשלב מסוים, הילדים לקחו אותי לשיחה.  אמא, הם אמרו לי,  זה נכון שאת לא מתעלקת עלינו, אבל אנחנו לא יכולים להיות התחליף שלך לחברות.  שככה יהיה לי טוב.  הם הציעו לי להפסיק להיות כל כך בררנית ולהתפתח חברתית.  שיעור מפי דרדקים חייב להיות בעל ערך.

לאט אני מוציאה מחושים.

לפני שבוע בערך קיבלתי טלפון מהמתווכת שעזרה לנו למצוא את הדירה פה.  קוראים לה רנה והיא יהודיה אמריקאית בת 70. עסיסית מאוד. היא אוהבת לרקוד סלסה ולבזבז כסף בקאזינו.  היא התקשרה כדי לדעת אם אני אומללה. ככה בישירות כמעט פולנית. כמו שאני אוהבת. היא הציעה שאני אפגוש אותה ואת החברות האמניות שלה.  אמרתי כן.

מחוייבת לילדים ולשיעור שלהם.

למרות שהיא הציעה שנפגש בצ'יליס (מזללה אמריקאית מבחילה).

למרות שאני לא חושבת שיכול להיות לי איזה קשר עם נשים אמריקאיות.

מלאת דעות קדומות אנוכי. 

בררנית.

אני לא זוכרת מה דמיינתי, אבל לרגע לא חשבתי שאני באמת אהנה. פגשתי שלוש נשים בגילאי 50 עד 70.  מלאות בשיבה וקמטים וחיים.   אהבתי את השיער הלבן שלהן ואת העובדה שהן לא היו מאופרות.   הן היו מלאות באמפטיה, בסימפטיה ובסיפורים נחמדים על אומנות ויוגה והסתגלות ופורטו ריקו.

שתיתי כוס יין טוב ,  נשנשתי קצת צ'יפס והיה לי נעים.

השבוע נפגשתי גם ליום טיול עם חברה שפגשתי פה. ישראלית  שבאה לפה בעקבות בן זוגה.  הסתובבנו קצת בשכונה ליד. סנטורסה קוראים לה. לשכונה. יש שם המון גרפיטי שמשמח אותי מאוד.

בשבוע הבא אפילו נסע ביחד לאיזה מוזיאון הבטחנו לעצמנו.

את הפוסט הזה אני כותבת במלון , שנמצא בחלק המערבי של האי.  עיירה קטנה. נוף מטריף. MAYAGUEZ.   העילוי מצא את המלון הזה והאמת היא שבאנו לפה בגלל ההנחה, ובגלל שהיה מבצע. מסתבר שזה פחות נורא ממה שהיה לי בדמיון.  מלון נחמד, בריכה ומגלשות מים לשחיינית ואח שלה הגיטריסט, מזגן ומרפסת קולוניאליסטית עם אינטרנט בשביל המתבגרת ה חמוצה חמודה ובשבילי. הכל בסדר.  האוכל חרא.

במקביל,  היתה לי גם פגישה השבוע עם בעל רשת חנויות תכשיטים שרוצה לשים תכשיטים שלי באחת החנויות שלו.  התרגשות.  הסכמנו שאני אקבל מקום, אני אוכל לעצב לבד את החלל וגם אני אשים שם רק את העגילים.  לדעתו זה מה שיימכר הכי טוב.   בינתיים תפנו את עצמכם לבקר בחנות שלי באטסי.  הנה לינק לחנות שלי.

דרך עפר צדדית

לפני חמש שנים, אולי שש שנים, כשגרנו בהולנד, היה לי חלום שנצרב בתודעה.  הוא נצרב לי בתודעה כי הוא היה כל כך שונה מהחיים שלי באותה התקופה.  חיים עמוסים באמסטרדם הקרה.  חלמתי שאני הולכת יחפה על החוף, השיער שלי ארוך וקצת לבן, יש מוסיקה לטינית ברקע, אני אולי רוקדת, אולי רק הולכת, שזופה מול הים.  זכרתי את המצב הנפשי שלי בחלום, שהיה שונה מאוד מהמצב הנפשי שהיה לי באותה התקופה בהולנד.  הייתי רגועה.  הייתי שמחה.  הייתי מאושרת.  החלום הזה, היה שבריר של שניות במונחים של זמן שינה, אבל הוא היה מלווה אותי בכל מקום.

שואלים אותי: נו?  איך פורטו ריקו?  תגידי, מה את עושה כל היום בבית? יש לך כבר חברות?  למדת כבר ספרדית?  פתחת את החנות הווירטואלית שלך?  נו?  איך? טוב? והילדים?  מה איתם?  בראש שלי, אני מנסה לעשות סדר ולהתבונן במעבר הזה באי הזה ובמשמעות שלו עבורי.

איכשהו, עבורי, פורטו ריקו זו היציאה האולטימטיבית מהמסלול המהיר והתובעני שהייתי בו.  מסלול של משרה מלאה, קריירה, אם תרצו, בחברת טלקום שמרגישה מאוד אליטיסטית. משרה, שאולי לא אהבתי מאוד, אבל היא מלאה את הכיסים שלי בהרבה כסף. אין הרבה מקום לחשוב מחשבות ולהיות יצירתיים ומקוריים.  חברה הולנדית, תרבות הולנדית שבה אני כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי כראויה.  יכולתי לספר המון בדיחות על ההולנדים הסנובים וכמה שהם מטומטמים, אבל הם איפשרו לי להתנסות במסלול המהיר.   מסלול שהתמורה בו, היתה רמת חיים גבוהה.  מהמקום האירופי האליטיסטי הזה, הגענו לאי באמצע שום מקום.  בחרנו לבוא לפה, צריך לציין – כאנשים בוגרים.  לא קורבנות.  בחרנו – ואני יודעת לומר, שלא בדיוק ידענו מה בחרנו ומה זה אומר.  רק ידענו שרצינו קצת לצאת מהמסלול המהיר, רצינו עוד הרפתקאה.

מקסים ככל שיהיה..המקום הזה, באמת מרוחק וגם קצת מסריח.  הביוב לפעמים נוזל ברחובות. קבצנים בכל מקום ובאופן כללי כל הזמן חם, לח, מיוזע.  כשאני מסתכלת על התשתיות והאסטתיקה הרועשת ונזכרת באסטתיקה המדוייקת ובתשתיות המתוקנות באירופה, אני נאנחת.  אפשר לומר שמבחינת רמת החיים שלי במעבר לפה – בינתיים, ירדתי ברמת החיים.

ירדתי ברמת החיים, כי אין לי עוזרת שתנקה את הבית 3 פעמים בשבוע ואין לי מכונית משלי, רמת הגימור בדירה הזו עלובה ומחול הנמלים במטבח לא מוסיף לי אריכות שנים.  חסרים לי עוד רהיטים ותמונות ומנורות ואין לי חדר רחצה משלי, בעצם – אין לי קומת מגורים משלי וחדר עבודה משלי וטלוויזיה שאני לא צריכה לחלוק את זמן הצפיה בה עם הילדים, כי היא רק שלי.
ירדתי ברמת החיים, אבל בכל רמ"ח איברי, אני מרגישה שאיכות החיים שלי השתפרה.  כשאני בוחנת את ההתייחסות לנושאים שחסרים לי, בהקשר של רמת החיים, אני יודעת שהכל תלוי בי. זה בכלל לא פונקציה של כסף. עוזרת יכולתי להביא אתמול, טלוויזיה אפשר לקנות בכל סופר מרקט גדול, אני לא באמת צריכה מכונית פרטית כשאני גרה בעיר וריסוס נגד נמלים אמור לעזור.

איכות חיים, זה מושג קצת חמקמק. חיפשתי ברפרוף באינטרנט הגדרות, אבל בעיקר מצאתי הגדרות של גורמים מקצועיים שמתייחסים לאיכות החיים של מדינה ושל חברה.  אני רוצה להעיד על איכות החיים שלי.  אני חושבת שחולצה מודפסת עם הביטוי "יצאתי לחופש – לא רוצה לחזור" מתאר יופי את המצב הנפשי שלי.  אני חייה ליד הים, הולכת ברגל המון, עושה יוגה שלוש פעמים בשבוע, עוסקת בצורפות בבית ויש לי זמן.  יש לי זמן לילדים ולבית ולעצמי.  גם אם ימים שלמים אני מדברת רק עם העילוי והילדים, אני לא מרגישה בודדה.  אם רק ארצה, אוכל להפתח ולהתחבר,  האנשים פה כל כך חמים, כל כך אישיים.  אני לוקחת את הזמן, אני נהנית מכל רגע.  אני לא במרוץ.  עוד לא למדתי ספרדית, עוד לא הקמתי חנות, עוד לא הרבה דברים.  אני במסלול האיטי, הצדדי.  בדרך העפר.  בדרך, יש לי זמן להתבונן בנוף. נהנית מהאסטתיקה שכל כך שונה ממה שמוכר לי.  חוץ מהנקיונות של הבית, אני לא מתאמצת. אני שזופה, עם שיער לא מסורק, ארוך וקצת לבן, מטיילת על החוף.