בלילה, חלמתי שעשיתי תאונה. נהגתי במכונית הגדולה, לתוך מן חניה. מולי, במאונך עמדה מכונית אחרת. התקרבתי לאט לאט, רציתי לחנות מדוייק, שמעתי בום וראיתי – נכנסתי במכונית החונה. כופפתי פנימה את הדלת של הנהגת שישבה במכונית ההיא. מכונית בצבע תכלת. את האישה אני לא מכירה. התעוררתי. לא קרה שום נזק לאישה בחלום עודדתי את עצמי, אבל הרגשתי רע. החלום הזה כנראה סיכם את איך שהרגשתי ביום הראשון שבו נהגתי בפורטו ריקו.
לעת עתה יש לנו מכונית אחת שהעילוי קיבל מהתאגיד. הונדה אוקורה. תמונות בהזדמנות. מה זה משנה הדגם. מכונית. בכל מקרה, העילוי הציע לתאגיד, לתת לי את אחת המכוניות שנמצאות במגרש החניה של החברה. מכונית לא חדשה, שהיתה שייכת לאחד העובדים שפוטר ועכשיו היא עומדת כאבן שאין לה הופכין, בשמש הקופחת. זו הזדמנות לספר שבניגוד למודל הליסינג שאנחנו מכירים, פה המודל הוא שונה: אם צריך רכב – קונים, לא שוכרים. בכל מקרה, ביום ראשון שעבר, נסענו לקחת את הרכב הישן, ממגרש החניה של החברה. קאיה. קיבלתי את המפתחות, נכנסתי, 5 דקות, יצאתי. הריפודים מוכתמים. הכיסוי הפנימי של הדלת קרוע ומתקלף. ריח חזק של מאפרה. השמשה הקדמית סדוקה. נראה אוטו פשע. לא בשבילי.
אנחנו גרים בעיר. 500 מטרים מבית הספר. 450 מטרים מבית החולים (שלא נצטרך). 5 מטרים מהים. קילומטר מהסופר מרקט ומהיוגה שלי. כשנמצא לילדים חוגים וכאלו, כנראה נצטרך שתי מכוניות. בעצם, אולי לא. אני תמיד יכולה להקפיץ את העילוי בבוקר לעבודה ולאסוף אותו, בסוף היום. המשרד שלו נמצא במרחק של 5 קילומטרים מהבית. אפשר להסתדר. במקרה הכי גרוע תמיד אפשר לקחת מונית. יש פה המון מוניות והמחירים נוחים מאוד יחסית.
אתמול העילוי הציע שאני אנהג. יום של סידורים וקניות לבית. יש לי רשיון כבר בערך 20 שנה. חוץ מהשנה הראשונה, שבה ההורים שלי היו צריכים לשלם הרבה כסף בגלל שלא ידעתי לאמוד מרחקים כמו שצריך, לא הייתי מעורבת בשום תאונה. אני נהגת טובה, זהירה, עם אינסטינקטים חדים. נהגתי בטיולים שלנו בכל אירופה. אם זה לא נחשב, אני בוגרת נהיגה ישראלית – זה בטח נחשב. ההקדמה הזו בנוגע ליכולות שלי כנהגת, נועדו על מנת להפיס את דעתכם. לא מדובר בנהגת שבת. גם לא ב"זהיר ופולני 2.0". אבל, הנהיגה בפורטו ריקו דורשת מיומניות מסוג אחר. קודם כל, צריך לשים לב לכביש. לא למכוניות שנוסעות על הכביש, אלא לכביש עצמו: יש בדרך בורות בגדלים שונים ובעומקים שונים. העילוי הציע להשתדל מליסוע בנתיב הימני. שם יש את הבורות הכי עמוקים. מאידך, זה הנתיב היחידי שאני יכולה להיות בטוחה שלא יחתכו אותי מימין. אחר כך, צריך לשים לב לכל הכיוונים ולהיות חדים חדים חדים. כי, הנתיבים, הרמזורים, החוקים שאנחנו מכירים, הופכים להמלצה בלבד. כאוס אנושי בכבישים עם בורות. חוצמיזה, בגלל שאני לא מכירה עדיין את הדרכים כמו שצריך, למרות השילוט (שנראה לי מצויין), אני זקוקה לעזרתה של הגברת שבתוכנת הניווט, שגם היא קצת מבלבלת.
(מתןך האתר הזה) לא כאלו גדולים הבורות פה, אבל אני חושבת שיש להם פוטנציאל לגדול
לא תענוג גדול לנהוג פה. אני בטוחה שאני אתרגל. בינתיים, קצת חבל לי שאין איזו תעודת הוקרה שאני אוכל להסתכל עליה בסוף היום "וזאת לתעודה כי אפרת סיימה בהצלחה את הדרך לקניון ובחזרה".
ובינתיים בקריביים 