ישראל באופן יחסי

אנחנו עכשיו בביקור בישראל ואני שמה לב שהוא מתאפיין בהערכה גדולה למה שקורה פה. העילוי ואני מדברים על ההבדלים בין ישראל, אמסטרדם ופורטוריקו.  אנחנו מדברים והילדים כבר מספיק גדולים כדי להביע דעה ולהשוות.  באופן יחסי, אנחנו מבסוטים ממה שאנחנו רואים אבל, כרגיל בין הקפיטליסט לסוציאליסטית ישנם ויכוחים.
אנחנו מדברים על יוקר המחייה בישראל וכמה מהר אפשר להגיע לעוי של פת לחם.  אין רשתות ביטחון כלכליות שתומכות ומחזקות את מי שזקוק לתמיכה.  הכל מאוד מאוד יקר. האוכל, הביגוד, הדלק, הבידור ואפילו בפשטות – כרטיס לקולנוע.    הנה דוגמא.  הבן יקיר לי, פליני  אם תרצו, היה זקוק לקצת בגדים חדשים.  הכל קטן עליו כבר ובגיל 13 וחצי, הוא פיתח טעם עצמאי.  זה יופי.  באחד מימות השבוע שעבר, הלכנו ביחד לקניות.  שני ג'ינסים שתי חולצות טריקו ועוד איזה סווטשירט מרשת שהכרנו גם בהולנד.  תיארנו לעצמנו שהכל ביחד צריך לעלות בערך 80 אירו.  בשקלים זה יותר אנחנו יודעים.  אבל שילמנו בערך 120אירו (אנחנו חושבים כל הזמן במספר מטבעות במקביל.  שקל דולר ואירו)
פליני שאל למה זה כל כך יקר.  לא קנינו בגדי מעצבים. בהולנד זו נחשבת לרשת מאוד מאוד בסיסית.  הסברתי קצת על העלויות הנלוות ועל המיסים ועל המשלוח שעולה, אבל די התבאסתי.  יקר פה, בישראל.

הילדים הסבו את תשומת ליבי לכמות הילדים.  יש פה המון הם אמרו.  הם לא רגילים.  בעצם גם אני לא, חשבתי.  בהולנד יש במקרה הטוב ילד לזוג ובפורטו ריקו  יש אולי שניים.  לא יותר מזה.  המלכה  התפלאה שהילדים פה מסתובבים לבד ברחובות, בחבורות וללא הורים מלווים. זה לא כל כך קורה במחוזותינו בגולה.

רחוב ביפו

יפה פה. רחוב ביפו

הכבישים המתוקנים והנקיון היחסי ברחובות מלמדים אותי שהמצב של ישראל טוב בהרבה ממצבה של פורטו ריקו והוא כמעט מתקרב לרמה האירופית שאנחנו מכירים.  יכול להיות שאם אני אצא קצת מאילון צפון דרום וכביש 6 אני אגיע לכבישים לא כל כך סימפטיים, אבל עדיין – באופן יחסי, מצבם מצויין.

שקיעה בנמל תל אביב

יפה פה.  שקיעה בנמל תל אביב

נסענו עם המשפחה המורחבת לסופשבוע של צימרים במושב ניר עקיבא, בדרום.  נסענו בדרכים צדדיות והיה מקסים.  התפעלנו, כמו תיירים מהיופי הזה מסביבנו. מהשדות הרחבים, מהנופים, מהגבעות מהצבעים.  היו מקומות שהזכירו לנו קצת את טוסקנה או את דרום ספרד.  שכחנו שיפה פה.  אולי אף
פעם לא ראינו את היופי, רק את הקושי.

יפה פה.  הליכה בשדות ניר עקיבא

אני רואה את היופי הפיסי אבל לא יכולה להתעלם מהקושי הקיומי של אנשים שלפני 20 שנה החשבתי אותם לבני המעמד הבינוני.  העילוי ניסה לנחם אותי.  שחיתות – יש בכל מקום.  גם באירופה הנאורה. צריך לדעת עם מי לדבר, צריך לדעת איך לתחמן.  האליטות הכלכליות קיימות בכל מקום.  גם באירופה, בטוח שגם בפורטו ריקו.
גזענות ופחד מזרים, גם היא קיימת בכל מקום.  גם בפורטו ריקו, בטוח שבאירופה
עוני יש גם באירופה, בעיקר בקרב הצוענים, אבל לא רק.  גם בפורטוריקו יש.  בעצם – בכל מקום.

דווקא הביקור הזה, מראה לנו את ישראל מזווית קצת יותר מרוככת.  אולי זה אנחנו שקצת הזדקנו ואנחנו רואים עגול ולא זוויתי. ואולי באופן יחסי לאירופה ולאי בקריביים, ישראל נמצאת באיזשהו מקום טוב (לא יכולה להתאפק – ראו הערה בסוף) באמצע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
הערה בסוף: זה שישראל יפה והכבישים מתוקנים, עדיין לא אומר שלא צריך לתקן את העוולות החברתיות כלכליות שקיימות פה בשפע. חסר לי ליצור מערך סוציאלי חזק שיתמוך בחלשים ויחזק אותם:  דמי אבטלה, קצבאות שלא מעליבות, דיור מסובסד, הקלות במיסים .

מודעות פרסומת

שווים ושווים פחות

כשגרנו בהולנד, היתה לי (כן, לי – ולא להם), עוזרת שניקתה באופן בינוני את הבית שלוש פעמים בשבוע.  היא היתה אישה מבוגרת, בת 60 ומשהו.  פליטה מבולגריה, שלטענתה, קיבלה יחס מזעזע של שפחה חרופה, מאיזו משפחה ישראלית וכעבודה צדדית היא עבדה אצל משפחות נוספות בנקיון. הרוויחה כסף כדי לכלכל את הקרובים לה בבולגריה.  האישה הזו בכלל היתה מהנדסת  במקצוע שלה, שבגיל ארבעים ומשהו בן זוגה עזב אותה ואחר כך היא פוטרה מהמפעל.  בבולגריה, היא התגלגלה לכל מני עבודות דחק ואחר כך  בעידודה שלא איזו חברה, באה לישראל והתחילה לטפל בזקנים.  מפה לשם באה עם המשפחה, שניצלה אותה (כן כן… לטענתה…), להולנד.  ככה הכרתי אותה.  הרגשתי שזה בכלל לא משנה כמה נקי ומדוייק היא מנקה, היא צריכה את הכסף וזו הדרך שלי לעזור.

אני אוהבת כשהבית נקי, אבל לא אוהבת לנקות. למשפחה שלי, זה לא כל כך משנה אם נקי או לא.  הילדים שלי (מלבד המלכה) הם חסיני טינופת.  היא לא מפריעה להם והם לא מפריעים לה.  העילוי, טוען שהוא בחור נקי ומסודר.  אני טוענת שזה נכון, כל עוד הוא חי בבית של אמא שלו שניקתה וסדרה אחריו.

בהולנד, היה מאוד מקובל להעסיק אופר. לפחות בקהילת התושבים הזרים.  אנשים שיש להם קצת כסף וחדר פנוי, מעסיקים מישהי שתיקח ותביא את הילדים מהבית ספר, שתנקה ותבשל ותעשה ביביסטר.  בתמורה האופר היתה מקבלת חדר, כלכלה ובדרך כלל גם דמי כיס כלשהם.  אני לא אוהבת את הסידור הזה שיש משרתים שגרים איתי בבית.  יש בזה משהו קצת מנוון, שקצת מקהה את הרגישות החברתית.

מסתבר, שגם פה בפורטו ריקו, משרתים הם דבר מקובל מאוד.  כשחיפשתי דירה, בכל מקום ראיתי את המודל הבא:  כניסה למשרתים וכניסה ראשית.  חדרי שינה ענקיים לבעלי הבית וקיטון צר למשרתת. לרוב גם בלי חלון.  גם אם מדובר בבית קרקע וגם אם מדובר בדירה שנמצאת בבית דירות רגיל.  שווים ושווים פחות.  כשאחוז האבטלה עומד על 13.2 (הנתונים נלקחו מאתר משרד העבודה האמריקאי) ואחוז המשפחות שנמצאות מתחת לקו העוני עומד על 47, (הנתונים נלקחו מכאן) אני מעריכה שקל יותר לנצל אנשים עניים וליצור תרבות שכזו, של שווים יותר ופחות.

בכל מקום ניתן לראות קבצנים ומוכרי כלום בצמתים.  יש בינהם שיהיו לבושים יפה, מסודר. עדין, הם עומדים בצומת, או בפינת הרחוב ומקבצים נדבות ומוכרים שטויות. פרנסה… (?)

אני עדיין לא תומכת בכלכלה המקומית ולא מעסיקה מנקה.  ביררתי מסביב בנוגע לעלות ולזמינות של מנקות.  יש בשפע.  חלק מהן מהרפובליקה הדומיניקנית, שבאות לשבוע עבודה וחוזרות מדי שבוע הביתה.  יש כאלה מקומיות.  המחיר הוא ליום עבודה ועומד על כ- 80 דולר.   אני חושבת שכל עוד הילדים בחופשה ולא עובדים  (ללמוד בבית הספר זו העבודה שלהם) הם צריכים לקחת חלק פעיל בנקיון.  זה מאוד קשה להם.  גם כי הם עצלנים וגם כי הם לא רגילים לנקות.  אני מנדנדת להם ומדקדקת איתם בנוגע לנקיון.  במובן מסויים,שלא נצטרך, אני מלמדת אותם מקצוע.  הכשרה מקצועית.  שלא נצטרך.