געגועים עתידיים

נניח שאנחנו בעתיד עכשיו. לא איזה משהו דרמטי, בסגנון סרטי המדע הבדיוני של שנות השמונים והתשעים. משהו צנוע. 3 שנים מהיום. אני לא בטוחה איפה אני אהיה. אולי חזרה בישראל ,אולי במקום אחר. זה לא חשוב עכשיו. נניח שאתם שואלים אותי, נו – אז למה את הכי מתגעגעת בפורטו ריקו?  זו שאלה קלה.  כבר עכשיו אני יודעת את התשובה.  זה בטוח לא לאוכל שיש פה, או לחום וללחות. אני כבר יכולה לצפות את התשובה שלי. זה פשוט מאוד. לים.  לנופים. לגרפיטי. למורים שלי ליוגה

אני משתדלת ללכת לים לפחות פעם בשבוע.  טיול ארוך לאורך החופים הלבנים.  אוספת צדפים וקונכיות וחושבת איך לשלב אותם בכסף.

wpid-20140129_100403.jpg

בחופים שליד הבית שלי, אין הרבה צדפים. כל צדף שאני מוצאת הוא חגיגה.  אני מנקה אותו בים, מתבוננת ומתלבטת אם לקחת הביתה.   החופים מורכבים מחולות או סלעים מחורצים.  החולות לבנים ורכים ובשוליים שלהם עצי דקל או מדשאות שהעירייה שתלה.

image

מכיוון שהמרפסת שלנו היא מעל הים, אני לא צריכה הרבה.  אולי רק איזה כוס קפה או ין אדום, כשאני יושבת על הנדנה שלי במרפסת והמבט מופנה לים. כל יום בשעה שש בערב יש לי מן תחושה של חיבור מיוחד. הים שקט. הצבע מתחיל להתחלף מטורקיז שקוף לכחול אפור. השמש מאירה רק חלקים ממנו.  אם אני במטבח מכינה ארוחת ערב, או אם אני סתם תולה כביסה, או עוזרת לשחיינית עם השיעורים –  יש את רגע ה'אוהה' הזה שהנשימה שלי נעצרת כשאני מביטה צפונה, לים.
image

אני משתדלת לתרגל יוגה כל יום. משתדלת לתרגל אותה במרפסת מול הים. את המורים שלי אני פוגשת שלוש פעמים בשבוע. ביום שישי ושבת בבוקר וביום שלישי אחרי הצהריים. המורים שלי, הם זוג, בגילי פחות או יותר. יש להם שישה ילדים והם גרים איפשהו בהרים, במרכז האי. כל יום מישהו אחר נוסע כ-3 שעות לעיר הגדולה ובחזרה, כדי ללמד. הם עזבו את העיר הגדולה מתוך בחירה בחיים אחרים ולפי הסיפורים של המורה שלי, יש להם פלג נחל קטן מתחת לבית ודי קריר שם בערבים. בכל זאת, זה בהרים.
יש להם חווה ובה הם מגדלים כל מני גידולים אורגניים. לפעמים אני מקבלת מהם קלמנטינות שאני מחלקת לקבצנים ברחוב שלי. לפעמים אני נותנת להם בחזרה לחם תוצרת בית. הסטודיו נמצא באיזו סמטא קטנה, בערך קילומטר מהבית שלי. אני הולכת לשם ברגל וכשאני מקדימה, אני יושבת מול הלגונה ומצלמת את היופי הזה של זמן בין הערביים.
image

ביום ראשון הקרוב, הם הזמינו אותי להשתתף בסדנת יוגה למתקדמים מכל מיני מקומות באי. לפי מה שהבנתי, זו סדנא חודשית, שבה במשך יום שלם,שמונה שעות, מתרגלים יוגה. אני מאוד מתרגשת. בהולנד, המורה שלי היתה עושה לנו סדנאות כאלו, אבל של 3 שעות. אני זוכרת שזה היה לי מאאאאאאווד קשה.
אני לא יודעת איך אני אתמודד עם האתגר החדש הזה, אבל אני שמחה בו. זו גם הזדמנות להכיר קצת אנשים חדשים. לכי תדעי. אולי אני אמצא חברות…

מודעות פרסומת

ישראל באופן יחסי

אנחנו עכשיו בביקור בישראל ואני שמה לב שהוא מתאפיין בהערכה גדולה למה שקורה פה. העילוי ואני מדברים על ההבדלים בין ישראל, אמסטרדם ופורטוריקו.  אנחנו מדברים והילדים כבר מספיק גדולים כדי להביע דעה ולהשוות.  באופן יחסי, אנחנו מבסוטים ממה שאנחנו רואים אבל, כרגיל בין הקפיטליסט לסוציאליסטית ישנם ויכוחים.
אנחנו מדברים על יוקר המחייה בישראל וכמה מהר אפשר להגיע לעוי של פת לחם.  אין רשתות ביטחון כלכליות שתומכות ומחזקות את מי שזקוק לתמיכה.  הכל מאוד מאוד יקר. האוכל, הביגוד, הדלק, הבידור ואפילו בפשטות – כרטיס לקולנוע.    הנה דוגמא.  הבן יקיר לי, פליני  אם תרצו, היה זקוק לקצת בגדים חדשים.  הכל קטן עליו כבר ובגיל 13 וחצי, הוא פיתח טעם עצמאי.  זה יופי.  באחד מימות השבוע שעבר, הלכנו ביחד לקניות.  שני ג'ינסים שתי חולצות טריקו ועוד איזה סווטשירט מרשת שהכרנו גם בהולנד.  תיארנו לעצמנו שהכל ביחד צריך לעלות בערך 80 אירו.  בשקלים זה יותר אנחנו יודעים.  אבל שילמנו בערך 120אירו (אנחנו חושבים כל הזמן במספר מטבעות במקביל.  שקל דולר ואירו)
פליני שאל למה זה כל כך יקר.  לא קנינו בגדי מעצבים. בהולנד זו נחשבת לרשת מאוד מאוד בסיסית.  הסברתי קצת על העלויות הנלוות ועל המיסים ועל המשלוח שעולה, אבל די התבאסתי.  יקר פה, בישראל.

הילדים הסבו את תשומת ליבי לכמות הילדים.  יש פה המון הם אמרו.  הם לא רגילים.  בעצם גם אני לא, חשבתי.  בהולנד יש במקרה הטוב ילד לזוג ובפורטו ריקו  יש אולי שניים.  לא יותר מזה.  המלכה  התפלאה שהילדים פה מסתובבים לבד ברחובות, בחבורות וללא הורים מלווים. זה לא כל כך קורה במחוזותינו בגולה.

רחוב ביפו

יפה פה. רחוב ביפו

הכבישים המתוקנים והנקיון היחסי ברחובות מלמדים אותי שהמצב של ישראל טוב בהרבה ממצבה של פורטו ריקו והוא כמעט מתקרב לרמה האירופית שאנחנו מכירים.  יכול להיות שאם אני אצא קצת מאילון צפון דרום וכביש 6 אני אגיע לכבישים לא כל כך סימפטיים, אבל עדיין – באופן יחסי, מצבם מצויין.

שקיעה בנמל תל אביב

יפה פה.  שקיעה בנמל תל אביב

נסענו עם המשפחה המורחבת לסופשבוע של צימרים במושב ניר עקיבא, בדרום.  נסענו בדרכים צדדיות והיה מקסים.  התפעלנו, כמו תיירים מהיופי הזה מסביבנו. מהשדות הרחבים, מהנופים, מהגבעות מהצבעים.  היו מקומות שהזכירו לנו קצת את טוסקנה או את דרום ספרד.  שכחנו שיפה פה.  אולי אף
פעם לא ראינו את היופי, רק את הקושי.

יפה פה.  הליכה בשדות ניר עקיבא

אני רואה את היופי הפיסי אבל לא יכולה להתעלם מהקושי הקיומי של אנשים שלפני 20 שנה החשבתי אותם לבני המעמד הבינוני.  העילוי ניסה לנחם אותי.  שחיתות – יש בכל מקום.  גם באירופה הנאורה. צריך לדעת עם מי לדבר, צריך לדעת איך לתחמן.  האליטות הכלכליות קיימות בכל מקום.  גם באירופה, בטוח שגם בפורטו ריקו.
גזענות ופחד מזרים, גם היא קיימת בכל מקום.  גם בפורטו ריקו, בטוח שבאירופה
עוני יש גם באירופה, בעיקר בקרב הצוענים, אבל לא רק.  גם בפורטוריקו יש.  בעצם – בכל מקום.

דווקא הביקור הזה, מראה לנו את ישראל מזווית קצת יותר מרוככת.  אולי זה אנחנו שקצת הזדקנו ואנחנו רואים עגול ולא זוויתי. ואולי באופן יחסי לאירופה ולאי בקריביים, ישראל נמצאת באיזשהו מקום טוב (לא יכולה להתאפק – ראו הערה בסוף) באמצע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
הערה בסוף: זה שישראל יפה והכבישים מתוקנים, עדיין לא אומר שלא צריך לתקן את העוולות החברתיות כלכליות שקיימות פה בשפע. חסר לי ליצור מערך סוציאלי חזק שיתמוך בחלשים ויחזק אותם:  דמי אבטלה, קצבאות שלא מעליבות, דיור מסובסד, הקלות במיסים .

במסע אחרי החנות של הקאפקייקס

למלכה הפרטית שלי יש היום יומולדת. בינתיים אנחנו לא עושים מסיבה בבית.  היתה התלבטות ועד שהיא החליטה להזמין את הבנות מהכיתה, זה היה כבר יותר מדי מאוחר ואני לא טובה במסיבות ספונטניות.  החלטנו לדחות את המסיבה לינואר, כשנחזור מהביקור בישראל.
היא ביקשה שאני אביא לכיתה  קאפקייקס חמודים. כל פעם שיש מסיבה בכיתה, זה מה שהילדים אוכלים. אמרתי שאין לי מושג איפה משיגים פה קאפקייקס.  יום אחד, בשבוע שעבר היא באה עם פתק, שכנראה איזו אמא רשמה עם הכתובת של החנות.

20131209_162422

מעולה. כל מה שנשאר לי זה לסוע בעקבות ההוראות המפורטת (?) ולהגיע….
חיפשתי באינטרנט מידע נוסף.  לא כל כך מצאתי.  מסתבר שטורימר, זו אחת השכונות בעיר גוויאנבו.  במקביל, כל הזמן עלו תוצאות שמתייחסות לאיזו גלידריה של פרוזן יוגורט.
כמה מילים על ההתמצאות בפורטו ריקו:
חיפוש כתובת באי הזה, מזכיר לי משהו נאיבי ושבטי.  אם תחזרו בזמן, נניח 200 שנה אחורנית ותגיעו לעיירה קטנה,  נניח בצרפת.  תשאלו מישהו איפה החנות של הקאפקייק והוא יגיד לכם.  זה נמצא ליד החנות של האופה.  והחנות של האופה, נמצאת ליד החנות של האלמנה שבעלה נשרף שנה שעברה ברפת שלו.  אף אחד לא יודע למה.
לבתים פה יש שמות ואם אתם רוצים להגיע לכתובת מסויימת, אל תחפשו את מספר הבית.   תחפשו את השם של הבית.  בהתחלה הייתי מתעלמת מהשמות של הבתים ורק מחפשת שמות של רחובות ואת המספר של הבית. טעות גדולה. יש שמות נורא פואטים לבתים פה – נוף האוקייאנוס, או בניין הנסיכה.  אנחנו גרה בבנין שנקרא קנדינה ריף.  בבדיחות הדעת אנחנו קוראים לו קנדידה ריף, אבל זה כבר סיפור אחר.
חזרה לסיפור על הקאפקייק –> במאמץ משותף, העילוי ואני חיפשנו באינטרנט ובמערכת הניווט במכונית.  הגענו לרחוב ליד.  זה מספיק טוב, חשבתי.  תמיד אוכל לשאול אנשים.
נסעתי אתמול בבוקר. תוכנת הניווט בחרה רחובות עקלקלים ואני טעיתי בדרך כמה פעמים.  בסוף הגעתי מרכז מסחרי, שכונתי. אם לא הייתי יודעת שזה שם, לא הייתי מוצאת את המקום.  עצרתי בגלל השלט הגדול של חנות היוגורט.  מרכז מסחרי קטנטן.  חנות פרוזן – יוגורט, בית קפה,  מספרה, בית מרקחת קטן והחנות של הקאפקייקס.   מרכז מסחרי שנראה כאילו באמת חזרתי בזמן.  נניח לשנות השבעים.  נניח לאור יהודה.  קניתי במחיר מופקע של 2.5 דולר ליחידה, 25 קאפקייקס .

Guaynabo
היא עיר שנמצאת במרחק של בערך 10 קילומטרים מסאן חואן.  זו עיר נחמדה בין גבעות ירוקות.  מקום שבו גרים הרבה מאוד פורטוריקנים אמידים שלא בא להם להתחכך בתיירים שבאים לחוף.  יש בה בית ספר בינלאומי פרטי והרבה שכונות וילות סגורות עם חומות ושערים חשמליים.  אם אתם לא חייבים להגיע, אל תטרחו.  אבל אם נקלעתם לשם, אולי כדאי שתסעו לטורמיר.  יש שם חנות שמוכרת קאפקייקס.

שווים ושווים פחות

כשגרנו בהולנד, היתה לי (כן, לי – ולא להם), עוזרת שניקתה באופן בינוני את הבית שלוש פעמים בשבוע.  היא היתה אישה מבוגרת, בת 60 ומשהו.  פליטה מבולגריה, שלטענתה, קיבלה יחס מזעזע של שפחה חרופה, מאיזו משפחה ישראלית וכעבודה צדדית היא עבדה אצל משפחות נוספות בנקיון. הרוויחה כסף כדי לכלכל את הקרובים לה בבולגריה.  האישה הזו בכלל היתה מהנדסת  במקצוע שלה, שבגיל ארבעים ומשהו בן זוגה עזב אותה ואחר כך היא פוטרה מהמפעל.  בבולגריה, היא התגלגלה לכל מני עבודות דחק ואחר כך  בעידודה שלא איזו חברה, באה לישראל והתחילה לטפל בזקנים.  מפה לשם באה עם המשפחה, שניצלה אותה (כן כן… לטענתה…), להולנד.  ככה הכרתי אותה.  הרגשתי שזה בכלל לא משנה כמה נקי ומדוייק היא מנקה, היא צריכה את הכסף וזו הדרך שלי לעזור.

אני אוהבת כשהבית נקי, אבל לא אוהבת לנקות. למשפחה שלי, זה לא כל כך משנה אם נקי או לא.  הילדים שלי (מלבד המלכה) הם חסיני טינופת.  היא לא מפריעה להם והם לא מפריעים לה.  העילוי, טוען שהוא בחור נקי ומסודר.  אני טוענת שזה נכון, כל עוד הוא חי בבית של אמא שלו שניקתה וסדרה אחריו.

בהולנד, היה מאוד מקובל להעסיק אופר. לפחות בקהילת התושבים הזרים.  אנשים שיש להם קצת כסף וחדר פנוי, מעסיקים מישהי שתיקח ותביא את הילדים מהבית ספר, שתנקה ותבשל ותעשה ביביסטר.  בתמורה האופר היתה מקבלת חדר, כלכלה ובדרך כלל גם דמי כיס כלשהם.  אני לא אוהבת את הסידור הזה שיש משרתים שגרים איתי בבית.  יש בזה משהו קצת מנוון, שקצת מקהה את הרגישות החברתית.

מסתבר, שגם פה בפורטו ריקו, משרתים הם דבר מקובל מאוד.  כשחיפשתי דירה, בכל מקום ראיתי את המודל הבא:  כניסה למשרתים וכניסה ראשית.  חדרי שינה ענקיים לבעלי הבית וקיטון צר למשרתת. לרוב גם בלי חלון.  גם אם מדובר בבית קרקע וגם אם מדובר בדירה שנמצאת בבית דירות רגיל.  שווים ושווים פחות.  כשאחוז האבטלה עומד על 13.2 (הנתונים נלקחו מאתר משרד העבודה האמריקאי) ואחוז המשפחות שנמצאות מתחת לקו העוני עומד על 47, (הנתונים נלקחו מכאן) אני מעריכה שקל יותר לנצל אנשים עניים וליצור תרבות שכזו, של שווים יותר ופחות.

בכל מקום ניתן לראות קבצנים ומוכרי כלום בצמתים.  יש בינהם שיהיו לבושים יפה, מסודר. עדין, הם עומדים בצומת, או בפינת הרחוב ומקבצים נדבות ומוכרים שטויות. פרנסה… (?)

אני עדיין לא תומכת בכלכלה המקומית ולא מעסיקה מנקה.  ביררתי מסביב בנוגע לעלות ולזמינות של מנקות.  יש בשפע.  חלק מהן מהרפובליקה הדומיניקנית, שבאות לשבוע עבודה וחוזרות מדי שבוע הביתה.  יש כאלה מקומיות.  המחיר הוא ליום עבודה ועומד על כ- 80 דולר.   אני חושבת שכל עוד הילדים בחופשה ולא עובדים  (ללמוד בבית הספר זו העבודה שלהם) הם צריכים לקחת חלק פעיל בנקיון.  זה מאוד קשה להם.  גם כי הם עצלנים וגם כי הם לא רגילים לנקות.  אני מנדנדת להם ומדקדקת איתם בנוגע לנקיון.  במובן מסויים,שלא נצטרך, אני מלמדת אותם מקצוע.  הכשרה מקצועית.  שלא נצטרך.

על מכוניות ודרכים בפורטו ריקו

בלילה, חלמתי שעשיתי תאונה.  נהגתי במכונית הגדולה, לתוך מן חניה. מולי, במאונך עמדה מכונית אחרת.  התקרבתי לאט לאט, רציתי לחנות מדוייק, שמעתי בום וראיתי – נכנסתי במכונית החונה.  כופפתי פנימה את הדלת של הנהגת שישבה במכונית ההיא.  מכונית בצבע תכלת.  את האישה אני לא מכירה.  התעוררתי.  לא קרה שום נזק לאישה בחלום עודדתי את עצמי, אבל הרגשתי רע.  החלום הזה כנראה סיכם את איך שהרגשתי ביום הראשון שבו נהגתי בפורטו ריקו.

לעת עתה יש לנו מכונית אחת שהעילוי קיבל מהתאגיד.  הונדה אוקורה.  תמונות בהזדמנות.   מה זה משנה הדגם.  מכונית.  בכל מקרה, העילוי הציע לתאגיד, לתת לי את אחת המכוניות שנמצאות במגרש החניה של החברה.  מכונית לא חדשה, שהיתה שייכת לאחד העובדים שפוטר ועכשיו היא עומדת כאבן שאין לה הופכין, בשמש הקופחת.  זו הזדמנות לספר שבניגוד למודל הליסינג שאנחנו מכירים, פה המודל הוא שונה:  אם צריך רכב – קונים, לא שוכרים.  בכל מקרה, ביום ראשון שעבר, נסענו לקחת את הרכב הישן, ממגרש החניה של החברה.  קאיה.  קיבלתי את המפתחות, נכנסתי, 5 דקות, יצאתי.  הריפודים מוכתמים.  הכיסוי הפנימי של הדלת קרוע ומתקלף.  ריח חזק של מאפרה. השמשה הקדמית סדוקה. נראה אוטו פשע. לא בשבילי.

אנחנו גרים בעיר.  500 מטרים מבית הספר.  450 מטרים מבית החולים (שלא נצטרך).  5 מטרים מהים. קילומטר מהסופר מרקט ומהיוגה שלי.  כשנמצא לילדים חוגים וכאלו, כנראה נצטרך שתי מכוניות.  בעצם, אולי לא.  אני תמיד יכולה להקפיץ את העילוי בבוקר לעבודה ולאסוף אותו, בסוף היום.  המשרד שלו נמצא במרחק של 5 קילומטרים מהבית.  אפשר להסתדר.  במקרה הכי גרוע תמיד אפשר לקחת מונית.  יש פה המון מוניות והמחירים נוחים מאוד יחסית.

אתמול העילוי הציע שאני אנהג.  יום של סידורים וקניות לבית.   יש לי רשיון כבר בערך 20 שנה.  חוץ מהשנה הראשונה, שבה ההורים שלי היו צריכים לשלם הרבה כסף בגלל שלא ידעתי לאמוד מרחקים כמו שצריך, לא הייתי מעורבת בשום תאונה.  אני נהגת טובה, זהירה, עם אינסטינקטים חדים.  נהגתי בטיולים שלנו בכל אירופה.  אם זה לא נחשב, אני בוגרת נהיגה ישראלית – זה בטח נחשב.  ההקדמה הזו בנוגע ליכולות שלי כנהגת, נועדו על מנת להפיס את דעתכם.  לא מדובר בנהגת שבת.  גם לא ב"זהיר ופולני 2.0".  אבל, הנהיגה בפורטו ריקו דורשת מיומניות מסוג אחר.  קודם כל, צריך לשים לב לכביש.  לא למכוניות שנוסעות על הכביש, אלא לכביש עצמו: יש בדרך בורות בגדלים שונים ובעומקים שונים.  העילוי הציע להשתדל מליסוע בנתיב הימני.  שם יש את הבורות הכי עמוקים.  מאידך, זה הנתיב היחידי שאני יכולה להיות בטוחה שלא יחתכו אותי מימין.  אחר כך, צריך לשים לב לכל הכיוונים ולהיות חדים חדים חדים.  כי, הנתיבים, הרמזורים, החוקים שאנחנו מכירים, הופכים להמלצה בלבד.  כאוס אנושי בכבישים עם בורות.  חוצמיזה, בגלל שאני לא מכירה עדיין את הדרכים כמו שצריך, למרות השילוט (שנראה לי מצויין), אני זקוקה לעזרתה של הגברת שבתוכנת הניווט, שגם היא קצת מבלבלת.

(מתןך האתר הזה) לא כאלו גדולים הבורות פה, אבל אני חושבת שיש להם פוטנציאל לגדול

לא תענוג גדול לנהוג פה.  אני בטוחה שאני אתרגל.  בינתיים, קצת חבל לי שאין איזו תעודת הוקרה שאני אוכל להסתכל עליה בסוף היום "וזאת לתעודה כי אפרת סיימה בהצלחה את הדרך לקניון ובחזרה".