במסע אחרי החנות של הקאפקייקס

למלכה הפרטית שלי יש היום יומולדת. בינתיים אנחנו לא עושים מסיבה בבית.  היתה התלבטות ועד שהיא החליטה להזמין את הבנות מהכיתה, זה היה כבר יותר מדי מאוחר ואני לא טובה במסיבות ספונטניות.  החלטנו לדחות את המסיבה לינואר, כשנחזור מהביקור בישראל.
היא ביקשה שאני אביא לכיתה  קאפקייקס חמודים. כל פעם שיש מסיבה בכיתה, זה מה שהילדים אוכלים. אמרתי שאין לי מושג איפה משיגים פה קאפקייקס.  יום אחד, בשבוע שעבר היא באה עם פתק, שכנראה איזו אמא רשמה עם הכתובת של החנות.

מעולה. כל מה שנשאר לי זה לסוע בעקבות ההוראות המפורטת (?) ולהגיע….
חיפשתי באינטרנט מידע נוסף.  לא כל כך מצאתי.  מסתבר שטורימר, זו אחת השכונות בעיר גוויאנבו.  במקביל, כל הזמן עלו תוצאות שמתייחסות לאיזו גלידריה של פרוזן יוגורט.
כמה מילים על ההתמצאות בפורטו ריקו:
חיפוש כתובת באי הזה, מזכיר לי משהו נאיבי ושבטי.  אם תחזרו בזמן, נניח 200 שנה אחורנית ותגיעו לעיירה קטנה,  נניח בצרפת.  תשאלו מישהו איפה החנות של הקאפקייק והוא יגיד לכם.  זה נמצא ליד החנות של האופה.  והחנות של האופה, נמצאת ליד החנות של האלמנה שבעלה נשרף שנה שעברה ברפת שלו.  אף אחד לא יודע למה.
לבתים פה יש שמות ואם אתם רוצים להגיע לכתובת מסויימת, אל תחפשו את מספר הבית.   תחפשו את השם של הבית.  בהתחלה הייתי מתעלמת מהשמות של הבתים ורק מחפשת שמות של רחובות ואת המספר של הבית. טעות גדולה. יש שמות נורא פואטים לבתים פה – נוף האוקייאנוס, או בניין הנסיכה.  אנחנו גרה בבנין שנקרא קנדינה ריף.  בבדיחות הדעת אנחנו קוראים לו קנדידה ריף, אבל זה כבר סיפור אחר.
חזרה לסיפור על הקאפקייק –> במאמץ משותף, העילוי ואני חיפשנו באינטרנט ובמערכת הניווט במכונית.  הגענו לרחוב ליד.  זה מספיק טוב, חשבתי.  תמיד אוכל לשאול אנשים.
נסעתי אתמול בבוקר. תוכנת הניווט בחרה רחובות עקלקלים ואני טעיתי בדרך כמה פעמים.  בסוף הגעתי מרכז מסחרי, שכונתי. אם לא הייתי יודעת שזה שם, לא הייתי מוצאת את המקום.  עצרתי בגלל השלט הגדול של חנות היוגורט.  מרכז מסחרי קטנטן.  חנות פרוזן – יוגורט, בית קפה,  מספרה, בית מרקחת קטן והחנות של הקאפקייקס.   מרכז מסחרי שנראה כאילו באמת חזרתי בזמן.  נניח לשנות השבעים.  נניח לאור יהודה.  קניתי במחיר מופקע של 2.5 דולר ליחידה, 25 קאפקייקס .

Guaynabo
היא עיר שנמצאת במרחק של בערך 10 קילומטרים מסאן חואן.  זו עיר נחמדה בין גבעות ירוקות.  מקום שבו גרים הרבה מאוד פורטוריקנים אמידים שלא בא להם להתחכך בתיירים שבאים לחוף.  יש בה בית ספר בינלאומי פרטי והרבה שכונות וילות סגורות עם חומות ושערים חשמליים.  אם אתם לא חייבים להגיע, אל תטרחו.  אבל אם נקלעתם לשם, אולי כדאי שתסעו לטורמיר.  יש שם חנות שמוכרת קאפקייקס.

מיפויים

ממה שהספקתי להתרשם, אני לא אוכל פה הרבה במסעדות.   סביר להניח שעדיין לא מצאנו את המסעדות שלנו.  או ליתר דיוק את המסעדות שלי, כי העילוי מתמחה בלאכול כמעט כל דבר.  אני הבררנית ביננו וכצמחונית, עוד יותר קשה לי למצוא מה לאכול.  בהולנד היו לי כמה מסעדות שמאוד אהבתי עם דגש צמחוני:  מסעדה אתיופית ואיזה שתיים הודיות.  פה בינתיים, עוד לא מצאתי מסעדה הודית או אתיופית או מזרח תיכונית כלשהי.  יכול להיות שזה רק עניין של זמן אבל בינתיים, מה שאני רואה זה בעיקר מזללות עם אוכל מהיר מצופה בהררים של גבינה צהובה מותכת והרבה הרבה בשר.  זה מזכיר לי טיול שעשינו בספרד בשנה שעברה.  בכל מסעדה שבה ישבנו, הסברתי שאני צמחונית.  זה לא מנע מהטבח להוסיף פירורי ביקון לכל מנה שהזמנתי – בשביל הטעם…
כרגע אנחנו לומדים להכיר את הבית, את המטבח ואת מה שמוכרים בסופרמרקטים.  לדוגמא, גילינו שאין פה זיתים אמיתיים (מרכיב מוביל בתזונה שלי).  כלומר, מצאנו כמה בשימורים אבל היה להם טעם של תירס מתוק משומר.  בטעות, בגלל שאנחנו קצת חדשים – קנינו 5 קופסאות שימורים של זיתים בטעם תירס.  טעויות של מתחילים.

  אנחנו עדיין בתהליך התארגנות והכרות עם הסביבה והבית.  כל יציאה לסופר או למרכז קניות עולה לנו מאות דולרים. הבית פה ריק והכל צריך לקנות – החל ממסכום וסירים ומגבות מטבח, ריהוט, וילון למקלחת, מנורות, וכדומה.  אפילו מטאטא ודלי.  לוקח זמן והרבה כסף להפוך ארבע קירות במקום מקסים לבית חם ומכיל.  תוך כדי קניות אנחנו ממפים איפה כדאי לקנות ומה.  כל יציאה לסופר מרקט, או לחנויות מגה ענקיות כמו וולמרט או קוסקו, אורכת שעות.  קודם כל, אין לנו מושג איפה כל דבר מונח.  חוצמיזה, יש פה הרבה דברים חדשים שאין לנו מושג אם הם יהיו שימושיים לנו ואם נאהב אותם.  החל מכל מני מקלות ספונג'ה עתידניים ועד לפירות וירקות שבחיים לא ראיתי ויש להם שמות מוזרים.  לא תמיד  אנחנו בטוחים מה כדאי לקנות ואיפה הכי זול.  אני זוכרת שהחוויה הזו של המיפוי, היתה הרבה יותר מתסכלת בהולנד – שם בכלל לא הבנתי מה כתוב על האריזה וההתמצאות היתה נגזרת של ניסוי וטעיה.  עדיין לא ברור לנו מה תהיה רמת ההוצאות החודשיות שלנו ומה יהיה ההרכב שלה.  אני יודעת שזה חלק מהתהליך של היכרות עם מקום חדש, תהליך שאני מוצאת מרתק.   כרגע – אולי בגלל שהילדים כבר גדולים והם התרגלו לסטנדרט מסויים וגם אנחנו נהנים מרמת חיים גבוהה אנחנו ממהרים ומוציאים בתקופה קצרה הרבה כסף יחסית, על מנת להחזיר אותנו במהירות לנקודת האיזון ולאזור הנוחות שלנו.

לפני כמה ימים, ביקרנו ביקור קצר ביער הגשם של פורטו ריקו – אל יונקו.  זו היתה הפעם הראשונה שלנו ביער גשם.   יש בו הרבה מאוד מסלולי טיול ואני בטוחה שעוד נבקר בו.  מה שתפס לי את העין ממש בתחילת המסלול היו המון פרחי גן עדן שגדלים פה בר ועוד המון פרחים שאני לא מכירה.  היו שם שרכים, מהסוג שבכל בית בשנות השבעים גידלו בעציץ עם מקרמה.  אבל השרכים האלו שראיתי ביער הגשם, היו בכלל בגודל של עצים.  כדור הארץ הוא מקום מופלא.  בינתיים, עשינו ביקור לבריכות ולמפלים.  מצחיק, שלמרות שבמשך שש השנים האחרונות, גרנו בהולנד, לא רחוק מהאמסטל ומכל מני תעלות, עדיין אנחנו מתלהבים ממים.  אי אפשר להוציא מאיתנו את המדבר…

ליד אחת הבריכות, היה תרנגול.  לא ברור לי אם הוא היה תרנגול בר או שהוא ברח מאחת החוות שמצויות בצמוד ליער הגשם.

 

אני חושבת, שמעל הכל הטבע במקום הזה מרחיב לי את הלב.  יש פה המון שמש וים וירוק בגוונים שלא ראיתי אף פעם.  בטיול הבא שלנו, אני חושבת שניסע למערות (קמוי) שגם הן נחשבות לסוג של פלא.