געגועים עתידיים

נניח שאנחנו בעתיד עכשיו. לא איזה משהו דרמטי, בסגנון סרטי המדע הבדיוני של שנות השמונים והתשעים. משהו צנוע. 3 שנים מהיום. אני לא בטוחה איפה אני אהיה. אולי חזרה בישראל ,אולי במקום אחר. זה לא חשוב עכשיו. נניח שאתם שואלים אותי, נו – אז למה את הכי מתגעגעת בפורטו ריקו?  זו שאלה קלה.  כבר עכשיו אני יודעת את התשובה.  זה בטוח לא לאוכל שיש פה, או לחום וללחות. אני כבר יכולה לצפות את התשובה שלי. זה פשוט מאוד. לים.  לנופים. לגרפיטי. למורים שלי ליוגה

אני משתדלת ללכת לים לפחות פעם בשבוע.  טיול ארוך לאורך החופים הלבנים.  אוספת צדפים וקונכיות וחושבת איך לשלב אותם בכסף.

בחופים שליד הבית שלי, אין הרבה צדפים. כל צדף שאני מוצאת הוא חגיגה.  אני מנקה אותו בים, מתבוננת ומתלבטת אם לקחת הביתה.   החופים מורכבים מחולות או סלעים מחורצים.  החולות לבנים ורכים ובשוליים שלהם עצי דקל או מדשאות שהעירייה שתלה.

מכיוון שהמרפסת שלנו היא מעל הים, אני לא צריכה הרבה.  אולי רק איזה כוס קפה או ין אדום, כשאני יושבת על הנדנה שלי במרפסת והמבט מופנה לים. כל יום בשעה שש בערב יש לי מן תחושה של חיבור מיוחד. הים שקט. הצבע מתחיל להתחלף מטורקיז שקוף לכחול אפור. השמש מאירה רק חלקים ממנו.  אם אני במטבח מכינה ארוחת ערב, או אם אני סתם תולה כביסה, או עוזרת לשחיינית עם השיעורים –  יש את רגע ה'אוהה' הזה שהנשימה שלי נעצרת כשאני מביטה צפונה, לים.

אני משתדלת לתרגל יוגה כל יום. משתדלת לתרגל אותה במרפסת מול הים. את המורים שלי אני פוגשת שלוש פעמים בשבוע. ביום שישי ושבת בבוקר וביום שלישי אחרי הצהריים. המורים שלי, הם זוג, בגילי פחות או יותר. יש להם שישה ילדים והם גרים איפשהו בהרים, במרכז האי. כל יום מישהו אחר נוסע כ-3 שעות לעיר הגדולה ובחזרה, כדי ללמד. הם עזבו את העיר הגדולה מתוך בחירה בחיים אחרים ולפי הסיפורים של המורה שלי, יש להם פלג נחל קטן מתחת לבית ודי קריר שם בערבים. בכל זאת, זה בהרים.
יש להם חווה ובה הם מגדלים כל מני גידולים אורגניים. לפעמים אני מקבלת מהם קלמנטינות שאני מחלקת לקבצנים ברחוב שלי. לפעמים אני נותנת להם בחזרה לחם תוצרת בית. הסטודיו נמצא באיזו סמטא קטנה, בערך קילומטר מהבית שלי. אני הולכת לשם ברגל וכשאני מקדימה, אני יושבת מול הלגונה ומצלמת את היופי הזה של זמן בין הערביים.

ביום ראשון הקרוב, הם הזמינו אותי להשתתף בסדנת יוגה למתקדמים מכל מיני מקומות באי. לפי מה שהבנתי, זו סדנא חודשית, שבה במשך יום שלם,שמונה שעות, מתרגלים יוגה. אני מאוד מתרגשת. בהולנד, המורה שלי היתה עושה לנו סדנאות כאלו, אבל של 3 שעות. אני זוכרת שזה היה לי מאאאאאאווד קשה.
אני לא יודעת איך אני אתמודד עם האתגר החדש הזה, אבל אני שמחה בו. זו גם הזדמנות להכיר קצת אנשים חדשים. לכי תדעי. אולי אני אמצא חברות…

דרך עפר צדדית

לפני חמש שנים, אולי שש שנים, כשגרנו בהולנד, היה לי חלום שנצרב בתודעה.  הוא נצרב לי בתודעה כי הוא היה כל כך שונה מהחיים שלי באותה התקופה.  חיים עמוסים באמסטרדם הקרה.  חלמתי שאני הולכת יחפה על החוף, השיער שלי ארוך וקצת לבן, יש מוסיקה לטינית ברקע, אני אולי רוקדת, אולי רק הולכת, שזופה מול הים.  זכרתי את המצב הנפשי שלי בחלום, שהיה שונה מאוד מהמצב הנפשי שהיה לי באותה התקופה בהולנד.  הייתי רגועה.  הייתי שמחה.  הייתי מאושרת.  החלום הזה, היה שבריר של שניות במונחים של זמן שינה, אבל הוא היה מלווה אותי בכל מקום.

שואלים אותי: נו?  איך פורטו ריקו?  תגידי, מה את עושה כל היום בבית? יש לך כבר חברות?  למדת כבר ספרדית?  פתחת את החנות הווירטואלית שלך?  נו?  איך? טוב? והילדים?  מה איתם?  בראש שלי, אני מנסה לעשות סדר ולהתבונן במעבר הזה באי הזה ובמשמעות שלו עבורי.

איכשהו, עבורי, פורטו ריקו זו היציאה האולטימטיבית מהמסלול המהיר והתובעני שהייתי בו.  מסלול של משרה מלאה, קריירה, אם תרצו, בחברת טלקום שמרגישה מאוד אליטיסטית. משרה, שאולי לא אהבתי מאוד, אבל היא מלאה את הכיסים שלי בהרבה כסף. אין הרבה מקום לחשוב מחשבות ולהיות יצירתיים ומקוריים.  חברה הולנדית, תרבות הולנדית שבה אני כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי כראויה.  יכולתי לספר המון בדיחות על ההולנדים הסנובים וכמה שהם מטומטמים, אבל הם איפשרו לי להתנסות במסלול המהיר.   מסלול שהתמורה בו, היתה רמת חיים גבוהה.  מהמקום האירופי האליטיסטי הזה, הגענו לאי באמצע שום מקום.  בחרנו לבוא לפה, צריך לציין – כאנשים בוגרים.  לא קורבנות.  בחרנו – ואני יודעת לומר, שלא בדיוק ידענו מה בחרנו ומה זה אומר.  רק ידענו שרצינו קצת לצאת מהמסלול המהיר, רצינו עוד הרפתקאה.

מקסים ככל שיהיה..המקום הזה, באמת מרוחק וגם קצת מסריח.  הביוב לפעמים נוזל ברחובות. קבצנים בכל מקום ובאופן כללי כל הזמן חם, לח, מיוזע.  כשאני מסתכלת על התשתיות והאסטתיקה הרועשת ונזכרת באסטתיקה המדוייקת ובתשתיות המתוקנות באירופה, אני נאנחת.  אפשר לומר שמבחינת רמת החיים שלי במעבר לפה – בינתיים, ירדתי ברמת החיים.

ירדתי ברמת החיים, כי אין לי עוזרת שתנקה את הבית 3 פעמים בשבוע ואין לי מכונית משלי, רמת הגימור בדירה הזו עלובה ומחול הנמלים במטבח לא מוסיף לי אריכות שנים.  חסרים לי עוד רהיטים ותמונות ומנורות ואין לי חדר רחצה משלי, בעצם – אין לי קומת מגורים משלי וחדר עבודה משלי וטלוויזיה שאני לא צריכה לחלוק את זמן הצפיה בה עם הילדים, כי היא רק שלי.
ירדתי ברמת החיים, אבל בכל רמ"ח איברי, אני מרגישה שאיכות החיים שלי השתפרה.  כשאני בוחנת את ההתייחסות לנושאים שחסרים לי, בהקשר של רמת החיים, אני יודעת שהכל תלוי בי. זה בכלל לא פונקציה של כסף. עוזרת יכולתי להביא אתמול, טלוויזיה אפשר לקנות בכל סופר מרקט גדול, אני לא באמת צריכה מכונית פרטית כשאני גרה בעיר וריסוס נגד נמלים אמור לעזור.

איכות חיים, זה מושג קצת חמקמק. חיפשתי ברפרוף באינטרנט הגדרות, אבל בעיקר מצאתי הגדרות של גורמים מקצועיים שמתייחסים לאיכות החיים של מדינה ושל חברה.  אני רוצה להעיד על איכות החיים שלי.  אני חושבת שחולצה מודפסת עם הביטוי "יצאתי לחופש – לא רוצה לחזור" מתאר יופי את המצב הנפשי שלי.  אני חייה ליד הים, הולכת ברגל המון, עושה יוגה שלוש פעמים בשבוע, עוסקת בצורפות בבית ויש לי זמן.  יש לי זמן לילדים ולבית ולעצמי.  גם אם ימים שלמים אני מדברת רק עם העילוי והילדים, אני לא מרגישה בודדה.  אם רק ארצה, אוכל להפתח ולהתחבר,  האנשים פה כל כך חמים, כל כך אישיים.  אני לוקחת את הזמן, אני נהנית מכל רגע.  אני לא במרוץ.  עוד לא למדתי ספרדית, עוד לא הקמתי חנות, עוד לא הרבה דברים.  אני במסלול האיטי, הצדדי.  בדרך העפר.  בדרך, יש לי זמן להתבונן בנוף. נהנית מהאסטתיקה שכל כך שונה ממה שמוכר לי.  חוץ מהנקיונות של הבית, אני לא מתאמצת. אני שזופה, עם שיער לא מסורק, ארוך וקצת לבן, מטיילת על החוף.