נסיעה לגוואבטה

קובי וחגית שהפכו לחברים הכי טובים שלנו פה באי, הציעו שניסע בראשון בצהריים לשמוע מוסיקה בהרים.   הם מכירים מקום שבו אפשר לשבת ולשמוע זמרים מקומיים, שרים שירים ארוכים, עצובים ושמחים והנוף משגע.

הנוף מאחד המקומות שבהם ישבנו.

לא היתה התלבטות.   בטח שנוסעים. ביני לבין עצמי עוד התלבטתי, בנוגע לזמנים. יוצאים באחת בצהריים וחוזרים בסביבות חמש-שש.  שאלתי את העילוי אם זה נראה לו רעיון טוב לוותר על השנץ. אנחנו לרוב בטטות, בכל מה שנוגע לסופשבוע. הילדים כבר לא כל כך רוצים להצטרף אלינו, (שזה במילים אחרות מסרבים בתוקף) ואני כרגיל, מעדיפה להיות בבית עם ספר ותה.  לפעמים, אם הילדים נותנים לי ולא משתלטים על הטלוויזיה בסלון עם סדרה מלפני עשור, אני אפילו מצליחה להתמקד באיזו סדרת בלש בריטי שאני מוצאת בנטפליקס.

בראשון בצהריים כבר היינו בדרך. הם סיפרו לנו שלשם הם לוקחים את כל האורחים שלהם בעיקר את החשובים.  וחגית הוסיפה שבאמת זה ממש ליד הבית. מרחק של מקסימום ארבעים דקות.  נכון הוסיף קובי בהתלהבות, רק שלושתרבעי שעה

הדרך לשם מקסימה. הרים ירוקים מלווים את הכביש ועצים בפריחה אדומה.  בדרך ירד קצת גשם והם סיפרו שתמיד יורד קצת גשם בהרים.  זה גשם טרופי כבד שכמו שהוא בא, ככה הוא הולך.

 הדרכים צרות והמכוניות עוצרות וחונות בצידי הדרך

מסתבר שהמקום הזה, שבמשך השבוע הוא כפר גדול אך מנומנם, הופך בסופשבוע לפסטיבל ענקי של אוכל, שתייה ומוסיקה טובה.

הם סיפרו, שלפעמים בצידי הדרכים בכפר, יש כל מני דוכנים עם אוכל מטוגן או דברים לתיירים, אבל לרוב, יש שם רק אנשים שמחים ושתויים.

בשלט רשום: זהירות, שיכורים חוצים

אפרופו אוכל, חשוב להיות מדוייקים.  אם המילה אוכל מעלה בכם אסוציאציות של סלטים וקישים וירקות ואולי מרקים, עדיף שתאכלו בבית. חבל שתתאכזבו.  מראש הכינו אותי ששם לא מגישים אוכל אלא חיות מתות,מסתובבות על מקל מעל האש.   בכל מקום שהיינו בו,עמד באוויר ריח כבד של טיגון ושמן ובשר על האש. ולמרות זאת,  האנשים מסביב נראו שמחים במיוחד.

אל תשאלו אותי אפילו מה זה.  זו תמונה ששמתי בשביל העילוי

במסעדות השונות ובברים, משפחות מרובות דורות ישבו ביחד לאכול בשר מטוגן בצלחות חדפעמיות ולשתות משהו קצת חריף. מדי פעם הם התחלפו, בהשגחה על הדור הצעיר ובריקודים.  כולם יודעים לרקוד שם כל כך יפה שממש התקנאנו,  העילוי ואני.

זו תמונה של תחנת אוטובוס חדישה.  באחת הדרכים בכפר.

בכל מסעדה בדרך, יש זמרים וזמרות ולפעמים גם תזמורת שמלווה אותם והם שרים סלסה ומרנג ובצ'אטה. המון מסעדות פזורות בכפר וככה מעבירים המקומיים את סוף השבוע.  ממקום למקום הם עוברים ושומעים מוסיקה טובה ואוכלים ורוקדים ומשתכרים

דרך עפר צדדית

לפני חמש שנים, אולי שש שנים, כשגרנו בהולנד, היה לי חלום שנצרב בתודעה.  הוא נצרב לי בתודעה כי הוא היה כל כך שונה מהחיים שלי באותה התקופה.  חיים עמוסים באמסטרדם הקרה.  חלמתי שאני הולכת יחפה על החוף, השיער שלי ארוך וקצת לבן, יש מוסיקה לטינית ברקע, אני אולי רוקדת, אולי רק הולכת, שזופה מול הים.  זכרתי את המצב הנפשי שלי בחלום, שהיה שונה מאוד מהמצב הנפשי שהיה לי באותה התקופה בהולנד.  הייתי רגועה.  הייתי שמחה.  הייתי מאושרת.  החלום הזה, היה שבריר של שניות במונחים של זמן שינה, אבל הוא היה מלווה אותי בכל מקום.

שואלים אותי: נו?  איך פורטו ריקו?  תגידי, מה את עושה כל היום בבית? יש לך כבר חברות?  למדת כבר ספרדית?  פתחת את החנות הווירטואלית שלך?  נו?  איך? טוב? והילדים?  מה איתם?  בראש שלי, אני מנסה לעשות סדר ולהתבונן במעבר הזה באי הזה ובמשמעות שלו עבורי.

איכשהו, עבורי, פורטו ריקו זו היציאה האולטימטיבית מהמסלול המהיר והתובעני שהייתי בו.  מסלול של משרה מלאה, קריירה, אם תרצו, בחברת טלקום שמרגישה מאוד אליטיסטית. משרה, שאולי לא אהבתי מאוד, אבל היא מלאה את הכיסים שלי בהרבה כסף. אין הרבה מקום לחשוב מחשבות ולהיות יצירתיים ומקוריים.  חברה הולנדית, תרבות הולנדית שבה אני כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי כראויה.  יכולתי לספר המון בדיחות על ההולנדים הסנובים וכמה שהם מטומטמים, אבל הם איפשרו לי להתנסות במסלול המהיר.   מסלול שהתמורה בו, היתה רמת חיים גבוהה.  מהמקום האירופי האליטיסטי הזה, הגענו לאי באמצע שום מקום.  בחרנו לבוא לפה, צריך לציין – כאנשים בוגרים.  לא קורבנות.  בחרנו – ואני יודעת לומר, שלא בדיוק ידענו מה בחרנו ומה זה אומר.  רק ידענו שרצינו קצת לצאת מהמסלול המהיר, רצינו עוד הרפתקאה.

מקסים ככל שיהיה..המקום הזה, באמת מרוחק וגם קצת מסריח.  הביוב לפעמים נוזל ברחובות. קבצנים בכל מקום ובאופן כללי כל הזמן חם, לח, מיוזע.  כשאני מסתכלת על התשתיות והאסטתיקה הרועשת ונזכרת באסטתיקה המדוייקת ובתשתיות המתוקנות באירופה, אני נאנחת.  אפשר לומר שמבחינת רמת החיים שלי במעבר לפה – בינתיים, ירדתי ברמת החיים.

ירדתי ברמת החיים, כי אין לי עוזרת שתנקה את הבית 3 פעמים בשבוע ואין לי מכונית משלי, רמת הגימור בדירה הזו עלובה ומחול הנמלים במטבח לא מוסיף לי אריכות שנים.  חסרים לי עוד רהיטים ותמונות ומנורות ואין לי חדר רחצה משלי, בעצם – אין לי קומת מגורים משלי וחדר עבודה משלי וטלוויזיה שאני לא צריכה לחלוק את זמן הצפיה בה עם הילדים, כי היא רק שלי.
ירדתי ברמת החיים, אבל בכל רמ"ח איברי, אני מרגישה שאיכות החיים שלי השתפרה.  כשאני בוחנת את ההתייחסות לנושאים שחסרים לי, בהקשר של רמת החיים, אני יודעת שהכל תלוי בי. זה בכלל לא פונקציה של כסף. עוזרת יכולתי להביא אתמול, טלוויזיה אפשר לקנות בכל סופר מרקט גדול, אני לא באמת צריכה מכונית פרטית כשאני גרה בעיר וריסוס נגד נמלים אמור לעזור.

איכות חיים, זה מושג קצת חמקמק. חיפשתי ברפרוף באינטרנט הגדרות, אבל בעיקר מצאתי הגדרות של גורמים מקצועיים שמתייחסים לאיכות החיים של מדינה ושל חברה.  אני רוצה להעיד על איכות החיים שלי.  אני חושבת שחולצה מודפסת עם הביטוי "יצאתי לחופש – לא רוצה לחזור" מתאר יופי את המצב הנפשי שלי.  אני חייה ליד הים, הולכת ברגל המון, עושה יוגה שלוש פעמים בשבוע, עוסקת בצורפות בבית ויש לי זמן.  יש לי זמן לילדים ולבית ולעצמי.  גם אם ימים שלמים אני מדברת רק עם העילוי והילדים, אני לא מרגישה בודדה.  אם רק ארצה, אוכל להפתח ולהתחבר,  האנשים פה כל כך חמים, כל כך אישיים.  אני לוקחת את הזמן, אני נהנית מכל רגע.  אני לא במרוץ.  עוד לא למדתי ספרדית, עוד לא הקמתי חנות, עוד לא הרבה דברים.  אני במסלול האיטי, הצדדי.  בדרך העפר.  בדרך, יש לי זמן להתבונן בנוף. נהנית מהאסטתיקה שכל כך שונה ממה שמוכר לי.  חוץ מהנקיונות של הבית, אני לא מתאמצת. אני שזופה, עם שיער לא מסורק, ארוך וקצת לבן, מטיילת על החוף.

בואנה

כבר כמעט שבועיים אני מחכה לשרברב שיבוא לתקן פה כמה דברים.  בעלת הבית שלחה לי מייל שאומר: ביום ככה וככה, בשעה כזו וכזו יבוא השרברב.  העילוי שאל אותי אם אני מתכוונת לוודא עם השרברב הגעה.  מורגלת בנימוס ההולנדי (ופולני), השבתי בשלילה.  השרברב רוצה להתפרנס, אנחנו זקוקים לעזרה, יש פגישה.  ודאי שיגיע.  נאיבית.
למחרת התקשרתי לשרברב.  ענתה המזכירה.  כן, נכון, סליחה.  נקבע פגישה חדשה.  יום שישי בבוקר.  חיכיתי.  לא הגיע.  התקשרתי שוב.  כן, נכון, סליחה.  נקבע פגישה חדשה.  קבענו.  לא הגיע.  הפעם היה גם תרוץ.  נתקע בכביש.  קבענו פגישה חדשה.  התקשרתי לוודא.  בטח יגיע.  לא הגיע. הפעם התרוץ היה עבודות בכביש.  קבעתי פגישה חדשה.

גם בפגישות לרופא.  בואי נניח שיש לך תור ב- 10 בבוקר.  ב- 10:30 תגלי שכל מי שיושב בחדר ההמתנה איתך מוזמן ל- 10 בבוקר.  מה הלחץ?  אז תחכי. תנשמי עמוק ותחייכי.  לשיעור היוגה שאמור להתחיל בדיוק בשעה מסויימת, מצטרפים אנשים באיחור ניכר.  אני מרימה גבה, אבל אף אחד לא עושה עניין. אז מה.   יש מה ללמוד מהמקומיים פה.  הם אנשים שמחים, קלילים, נחמדים שלא כל כך שמים על קצב החיים המערבי שבו אנחנו חיים.  אז מה אם קבענו פגישה לשעה מסויימת.  אז מה אם הגעתי 5 דקות לפני.  הם יגיעו כשהם יגיעו ויהיה להם מן חיוך מתוק שאומר –  " איי בנדיטו" ככה זה.

משונה, אבל הקצב וסדר הקדימויות שלהם, קצת שונה.  קודם צריך להיות מאושרים ושמחים.  דיברתי עם מכרים שונים שיש להם פה עסקים.  זה לא פשוט להניע את העובדים המקומיים ולעודד אותם ליזמות, ראש גדול ותפוקות גבוהות.  רובם, (כך נאמר לי), לא מתעניינים במה שהם עושים, הם גם לא טורחים להסתיר זאת ובחיוך רחב, הם יעשו רק את המינימום שצריך.  לא יותר מזה.   בסוף יום העבודה, הם הולכים אל המשפחה והחברים שלהם.  לרקוד, לשתות, לעשות פיקניק משפחתי ומנגל על הים.  הם לא צריכים אותך ואת הכסף שלך, הסבירו לי.  יש פה הרבה כסף שחור שמתגלגל מסמים ועסקים לא חוקיים אחרים.  יש כספים שמגיעים מהאמריקאים.  יש להם פה חיים טובים.  האמירות האלו, מנוגדות למה שהיה נדמה לי בנוגע למימדי העוני. כנראה שאני צריכה לשנות את המשקפיים המערביות שלי ולהכנס קצת לראש ולקצב הלטיני..

אפרופו קצב, ברמקולים של הסופר מרקט, מתנגנים להם שירי פופ לטיניים והזקנות במעבר מפזזות בצעדי סלסה.  בהתחלה זה נראה מוזר, אבל כשזה חוזר על עצמו, פתאום אלו שלא מפזזים נראים אנשים קצת עצובים.  הם מחייכים  אלי ברחוב, יוצרים קשר עין ומברכים במן ברכה כללית – "בואנה" (Buena)  שזה מתאים לבוקר טוב, ערב טוב ויום טוב.  גם השוטרים שעומדים בפינות הרחוב ומנסים למצוא טיפה של צל, גם הם מחייכים.  בואנה.  הכל טוב.