נסיעה לגוואבטה

קובי וחגית שהפכו לחברים הכי טובים שלנו פה באי, הציעו שניסע בראשון בצהריים לשמוע מוסיקה בהרים.   הם מכירים מקום שבו אפשר לשבת ולשמוע זמרים מקומיים, שרים שירים ארוכים, עצובים ושמחים והנוף משגע.

הנוף מאחד המקומות שבהם ישבנו.

לא היתה התלבטות.   בטח שנוסעים. ביני לבין עצמי עוד התלבטתי, בנוגע לזמנים. יוצאים באחת בצהריים וחוזרים בסביבות חמש-שש.  שאלתי את העילוי אם זה נראה לו רעיון טוב לוותר על השנץ. אנחנו לרוב בטטות, בכל מה שנוגע לסופשבוע. הילדים כבר לא כל כך רוצים להצטרף אלינו, (שזה במילים אחרות מסרבים בתוקף) ואני כרגיל, מעדיפה להיות בבית עם ספר ותה.  לפעמים, אם הילדים נותנים לי ולא משתלטים על הטלוויזיה בסלון עם סדרה מלפני עשור, אני אפילו מצליחה להתמקד באיזו סדרת בלש בריטי שאני מוצאת בנטפליקס.

בראשון בצהריים כבר היינו בדרך. הם סיפרו לנו שלשם הם לוקחים את כל האורחים שלהם בעיקר את החשובים.  וחגית הוסיפה שבאמת זה ממש ליד הבית. מרחק של מקסימום ארבעים דקות.  נכון הוסיף קובי בהתלהבות, רק שלושתרבעי שעה

guavateהדרך לשם מקסימה. הרים ירוקים מלווים את הכביש ועצים בפריחה אדומה.  בדרך ירד קצת גשם והם סיפרו שתמיד יורד קצת גשם בהרים.  זה גשם טרופי כבד שכמו שהוא בא, ככה הוא הולך.

 הדרכים צרות והמכוניות עוצרות וחונות בצידי הדרך

מסתבר שהמקום הזה, שבמשך השבוע הוא כפר גדול אך מנומנם, הופך בסופשבוע לפסטיבל ענקי של אוכל, שתייה ומוסיקה טובה.

הם סיפרו, שלפעמים בצידי הדרכים בכפר, יש כל מני דוכנים עם אוכל מטוגן או דברים לתיירים, אבל לרוב, יש שם רק אנשים שמחים ושתויים.

בשלט רשום: זהירות, שיכורים חוצים

אפרופו אוכל, חשוב להיות מדוייקים.  אם המילה אוכל מעלה בכם אסוציאציות של סלטים וקישים וירקות ואולי מרקים, עדיף שתאכלו בבית. חבל שתתאכזבו.  מראש הכינו אותי ששם לא מגישים אוכל אלא חיות מתות,מסתובבות על מקל מעל האש.   בכל מקום שהיינו בו,עמד באוויר ריח כבד של טיגון ושמן ובשר על האש. ולמרות זאת,  האנשים מסביב נראו שמחים במיוחד.


אל תשאלו אותי אפילו מה זה.  זו תמונה ששמתי בשביל העילוי

במסעדות השונות ובברים, משפחות מרובות דורות ישבו ביחד לאכול בשר מטוגן בצלחות חדפעמיות ולשתות משהו קצת חריף. מדי פעם הם התחלפו, בהשגחה על הדור הצעיר ובריקודים.  כולם יודעים לרקוד שם כל כך יפה שממש התקנאנו,  העילוי ואני.

זו תמונה של תחנת אוטובוס חדישה.  באחת הדרכים בכפר.

בכל מסעדה בדרך, יש זמרים וזמרות ולפעמים גם תזמורת שמלווה אותם והם שרים סלסה ומרנג ובצ'אטה. המון מסעדות פזורות בכפר וככה מעבירים המקומיים את סוף השבוע.  ממקום למקום הם עוברים ושומעים מוסיקה טובה ואוכלים ורוקדים ומשתכרים

מודעות פרסומת

משקפיים

נשברו לי המשקפיים.  כמו תמיד,זה קורה כשאת לא מצפה לזה.  לפני כמה ימים, במטבח, הסתובבתי לרגע ופתאום פוף.  ידית אחת על הרצפה. בהתחלה הדבקתי אותה עם סלוטייפ והרגשתי איך אני הופכת קדושה קומוניסטית.  לא מעונה, אבל צדיקה שלא מוציאה סתם כסף על מותרות כמו משקפיים חדשים.  הצטערתי שזה לא קרה בתחילת החודש, אז הייתי יכולה לזמזם גם את האינטרנציונל. 
יומיים הסתובבתי ככה, לכל מקום. בגאווה. 
אבל גם הסלוטייפ נחלש והידית שוב נפלה.

image

זה התחיל להטריד אותי, במיוחד לאור העובדה שאני לא אהיה בבית בתקופה הקרובה. לרוע המזל, גיליתי שנשארתי רק עם זוג עדשות מגע חד פעמי אחד לעת חרום.  העלילה מסתבכת.

אנחנו טסים מחר לחופשת הקיץ שלנו.  אנחנו,  זה אני והילדים. מלבד גיחות קצרות לאירופה,  העילוי נשאר באי. (מישהו צריך לעבוד).
מאחר וידוע שמלבד מספר פעמים מועט של קניות אימפולסיביות של תיקים ונעליים, אני בחורה חסכנית ונבונה בכל הנוגע לקניות, החלטתי לקנות עדשות מגע חד פעמיות ואת המשקפיים החדשים להזמין בישראל.
לכל אלו, הנוהגים להלעיז על ישראל ועל המדיניות המטופשת שלה בכל מני תחומים אני חייבת לסתום את הפה: ישראל היא מקום נפלא.  המקום היחיד בעולם (שאני מכירה) בו ניתן להכנס לרשת פארם כלשהי ולקנות עדשות מגע חד פעמיות.  בהולנד חייבים להיות רשומים אצל אופטיקאי כלשהו ובמקרה חרום  של תיירים, אולי אפשר לוותר על הבדיקה. אבל בפורטו ריקו כך הסתבר לי חייבים מרשם רופא והמידע נשמר במערכת לדראון עולם.  בסוכנויות הביון מלחשים: ראו נא, הגברת קנתה עדשות מגע. חד פעמיות.  סיכון מחריד לסדר העולמי החדש.

הלכתי לקניון. שלושה אופטיקאים נתנו לי את אותה תשובה באמפטיה אדיבה תוך שהם מנסים לדוג מחמאות על האי הנפלא שלהם.

שלוש שעות חיכיתי בתור,  שעתיים בדקו אותי (כולל טפטוף של חומרים זרים לתוך העיניים שלי והקרנת אור אדום לתוכן).  לבסוף התבשרתי שאני ראויה לקנות עדשות מגע, אך אבוי. יש להם רק עדשות במספר התואם את עין שמאל.
כשהייתי על סף צעקות,  הם התקשרו לבדוק במקום אחר   אחרי שעה נוספת הבעיה נפתרה.  נפרדתי לשלום מ 250 דולרים וקיבלתי עדשות מגע לשלושה חודשים ואישור שבאמת קשה לי לנהוג בלילה.
כבר יומיים אני עם עדשות. זה יופי מלבד העובדה שבלילה,  כשאני רוצה לצפות בטלוויזיה במיטה אני צריכה להיות עם המשקף השבור.  אבל כזכור, אני צדיקה חסכונית ולכן, אני סובלת בשקט.

אך לא לעולם חוסן.

הבוקר קמתי עם דלקת בעיניים.  אני לא רוצה להאשים את המתבגרת  המהמממת, שבילתה אתמול עד 2 בלילה בזמן שאמא שלה ישבה בחושך וחיכתה שהיא תגיע. זה לא יהיה נכון, למרות שלכאורה יש קשר נסיבתי.

אני לא מאשימה אף אחד.

בפועל, אני אצטרך להגיע היום לאופטיקאים בקניון שהבטיחו לי, שאם אני אתן להם עוד 750 דולר, אוכל לקבל משקפיים חדשים במסגרת פלסטיק כעורה תוך שעה!

נ.ב. אני עדיין לא בטוחה אם אומרים משקפיים חדשים, משקפיים חדשות או משקף חדש. 

שיקגו

נסענו לשיקגו לפסח.  נסענו זאת אומרת כולם חוץ מהמהמממת.   נרמז לי, שהיא כבר גדולה ויכולה להשאר בבית, לארח חברות ומסיבות.  לא אסתיר, שהיתה התלבטות  גדולה אם לתת לה להשאר בבית או לחייב אותה לבוא.  העילוי פסק שאם היא לא רוצה, שלא תבוא.  היא כבר כמעט בת 17 והגיע הזמן שנשחרר אותה קצת.  אפשר לסמוך עליה, הוא הזכיר לי.  לייתר בטחון השארתי לה כרטיסי אשראי, דרכונים וכדומה.  במידה ותפרוץ מלחמה גרעינית, הנחתי אותה – סעי לישראל.  או לאירופה.  הצטערתי שאין לי טלפון לווייני על מנת שנוכל ליצור איתה קשר במקרה חרום אבל העילוי הבטיח לי שאין בכך צורך.

בשבילי היא עדיין תינוקת

בשבילי היא עדיין תינוקת

נסענו לשיקגו לפסח.  בעצם, נסענו על מנת לחגוג את ליל הסדר עם בת הדוד שלי והמשפחה שלה.  בילדות, היינו חברות מאוד טובות ונהגנו לשלוח אחת לשניה מכתבים.  הפסקנו להתכתב באמצע שנות ה- 20 של חיינו ובעצם, ניתן לומר שלא התראינו קצת יותר מעשור.  למרות ההתפתחויות הטכנולוגיות, גם לא דיברנו או התכתבנו. ידעתי שהיא התחתנה עם בחור יהודי מקסים ויש לה שלושה ילדים ביישנים ואנחנו נסענו לפגוש אותה ואת ההורים שלה (הדודים שלי) שאותם לא ראיתי כמעט שני עשורים.
שמתי לב, שבעוד היא מחבקת ומנשקת אותי אני קצת יותר מסוייגת.  לוקח לי זמן להפתח מחדש.  נכון שהיא משפחה, אבל היא גם זרה.  לאט לאט העלנו סיפורי ילדות ונחרדתי לשמוע ולהזכר שסבתא שלנו אמרה לנו כל הזמן שהיא החכמה ואני היפה.  איזה משפט איום לומר לילדות. רק פולניה אמיתית יודעת לתת מחמאות ולהעליב באותו הזמן.

היפה והחכמה

היפה והחכמה

דוגמא למשפט מפתח של פולניה. (נלקח ללא רשות מדף הבית של הפולניה בפייסבוק) וגם משפחה לא בוחרים.

נסענו לשיקגו לפסח.  נסענו זאת אומרת טסנו.  ישנן טיסות ישירות, זולות למדי שמאפשרות, בנוחות מהוססת להגיע לשיקגו.  זו טיסה של 4  וחצי שעות שמעבירה אותך מאי קטן בקאריביים למרכז ארצות הברית  מרכז אמרתי?  נאמר לי על ידי שיקגואית גאה שבעצם שיקגו היא  לב ארצות הברית.  את המילה לב צריך לומר בהדגשה, הברה אחרי הברה.  בטיסה אחת, לא כל כך ארוכה עברנו ממזג אוויר טרופי לקפוא.  בליל הסדר ירד שלג בגובה של 10 סנטימטרים.  כל הרחובות והעצים והמכוניות היו לבנים ואנחנו הרגשנו שוב את אירופה בינואר.  התגעגענו ללבן הנקי הזה.
התגעגענו, אבל היה לנו קר.  לפני שנסענו, תחזית מזג האוויר הראתה צפי של 10 מעלות ולקחנו בגדים בהתאם.  בפועל, גם אם היו 10 מעלות, הרוחות שנשבו  הורידו את הטמפרטורות דרמטית וללא מעילים חמים, אנחנו רעדנו מקור.

יום לאחר ליל הסדר, השלג עדיין לא נמס.

כשכל בניין נראה אחרת ובייחד הם יוצרים עיר ייחודית – שיקגו

בגלל שהיה לנו קר, אני חושבת שכיסינו את חלק גדול מהאטרקציות שנמצאים בחללים סגורים. היינו במוזיאונים ובגלריות ובחנויות ספרים. כשהסתובבנו בחוץ, הרגשתי לפעמים שהשפתיים שלי קופאות וכשאני מדברת, זה מרגיש כאילו יצאתי עכשיו מטיפול שיניים.   הכי כדאי לטייל בשיקגו בקיץ.  האביב לא נחשב קיץ.

אני אוהבת ערים ששוכנות על המים.  באיזה ספר קראתי שאנשים שגרים ליד המים הם נחמדים יותר.
במדד האנשים הנחמדים, שיקגו נמצאת באחד המקומות העליונים.

כשחזרנו, גילינו ילדה שמחה ובית כמעט מסודר.
אתמול, שעתיים הייתי עם אקונומיקה במטבח.
בשגרירות פולניה הרימו כוסית לכבודי.

לחמניות טבעוניות מקמח מלא לפחדנים ולפחדניות

המתכון הזה מתאים לפחדנים.  או פחדניות.  כמו שאני הייתי, לפני שריצ'ל למדה אותי איך לנהל את השמרים.

המתכון הזה מתאים לאנשים עסוקים במיוחד, כאלו שאף פעם אין להם זמן.  הלחמניות שיוצאות הן בריאות וטבעוניות.  בלי ביצים, מקמח מלא, בתוספת שיבולת שועל ודברים טובים אחרים.  התוצאה היא כ-15 לחמניות בגודל בינוני וכיכר לחם קטנה אחת.

מתחילים בלקנות מראש, שיהיה בבית:
קמח מלא, קמח לבן, שיבולת שועל, חבילת שמרים יבשים, סוכר חום, רוזמרין יבש, שמן זית ומלח גס.

אל תפחדו.

מתחילים עם השמרים
3 כוסות מים חמימים
5 כפות סוכר חום
3 כפות שמרים יבשים

התפחת השמרים \ התססת השמרים בקערה נפרדת, חשובה להמשך.  כך תוכלו להעריך את איכות השמרים ולשלוט בתוצאה.
בקערה בינונית ערבבו שתי כוסות מים קרים וכוס מים רותחים עם 5 כפות סוכר חום. אפשר גם 4 כפות סוכר אם אתם מפחדים שהתוצאה תהיה מתוקה מדי (היא לא). חשוב לשים לב לטמפרטורה של המים.  אנחנו רוצים שהם יהיו חמימים, כדי לתת לשמרים סביבה נוחה.
אחרי שהמסתם את הסוכר הוסיפו 3 כפות שמרים יבשים למים עם הסוכר המומס.

מערבבים וממיסים את השמרים היבשים בתמיסת הסוכר

וודאו שהשמרים נמסו בתמיסת הסוכר.
זה הזמן להניח להם לתסוס בשקט.

בזמן הזה, בגלל שאתם עסוקות ועסוקים, תוכלו לפרוק את המדיח ולמלא אותו בכלים שבכיור. אם אין כלים בכיור, תוכלו למלא את מכונת הכביסה.  מה שמתאים לכם.  אין צורך לעמוד ולהסתכל על השמרים ואיך הם תוססים.  בכל מקרה, משך הזמן שאתם צריכים לתת לשמרים הוא כ- 10 דקות. בערך.

אחרי בערך 3 דקות אפשר לראות שיש פעולה של השמרים והם מתחילים לתסוס ולהעלות קצף. זה מצויין.

אחרי כ 7 דקות אתם יכולים לראות השמרים אכן עובדים במרץ ומאוד אוהבים את תמיסת הסוכר

כשתראו שהקערה מתחילה להתמלא בתסיסת השמרים, זה הזמן להכין את הקערה השניה, הגדולה עם הקמח.
אני לא מתחילה להכין את הקערה עם הקמח, לפני שאני מוודאת שהשמרים אכן תססו כמו שצריך.  במידה והם לא תססו במידה מספקת אל תהססו להתחיל את התהליך מהתחלה.  ייתכן והטמפרטורה של המים בקערה הייתה חמה מדי או קרה מדי.

הקערה של הקמח
5 כוסות קמח מלא
כוס וחצי קמח לבן
1\3 כוס שמן זית
1 כפית מלח גס
1\2 כוס שיבולת שועל

בקערה גדולה, (אם אין לכם בבית קערה גדולה, אפשר להשתמש גם בסיר גדול.  אבל תוודאו קודם שהוא נקי, כן?), מערבבים 5 כוסות קמח מלא וכוס וחצי קמח לבן. מוסיפים שליש כוס שמן זית וכפית מלח גס. מוסיפים את השמרים המותססים מהקערה הקטנה ומתחילים לערבב עם כף.
מערבבים עד שכל החומרים מתגבשים ביחד ונראים כמו התחלה של בצק.

אחרי כ-3 דקות ערבוב

זה הזמן להסיר טבעות וצמידים ולשטוף הייטב את הידיים.
כדאי להכין מראש חצי כוס של שיבולת שועל, שמן זית, רבע כוס קמח, ורבע כוס מים.  שיהיה בהישג יד, במידה וצטרכו להוסיף לבצק.

מתחילים ללוש.
זמן הלישה הוא כ-10 דקות.  במהלך הלישה תרגישו את הבצק המתגבש . אם הוא דביק מדי, אפשר להוסיף כף שמן זית.  אם הוא יבש, אפשר להוסיף כף מים.  אם הוא רטוב מעט קמח.
תוך כדי לישה תוסיפו חצי כוס של שיבולת שועל.

אחרי כ-10 דקות לישה, הבצק רך וזקוק לזמן תפיחה

 אחרי כ-10 דקות לישה, (אם צריך 15 דקות, אל תהיו קטנוניים), הבצק רך ונעים למגע.  זה הזמן לכסות את הקערה במגבת מטבח (נקייה!) וללכת לענות למיילים ולכתוב סטטוסים בפייסבוק או סתם לקפל כביסה ולראות טלוויזיה.  הבצק אמור לתפוח כחצי שעה.  לי, בדרך כלל אין סבלנות.  אחרי רבע שעה אני בדרך כלל בודקת את הבצק ולשה אותו עוד קצת.  ושוב נותנת לו לתפוח.

~~~
זה הזמן לחמם את התנור  ולהכין תבניות ללחמניות וללחם.
את התנור צריך לחמם לטמפרטורה של 180 מעלות בערך.

לפני שאני מתחילה להכין את הלחמניות, לפי ההנחיות של רייצ'ל, אני גם מבצעת הפרשת חלה.

~~~
הכנת הלחמניות
בקערה קטנה, אני מערבבת מלח גס, רוזמרין יבש, שיבולת שועל ושמן זית.  אפשר גם להוסיף גרעיני חמניות או זיתים קצוצים, אבל אם אתם מתחילים וקצת פחדנים, התערובת שרשמתי היא מצויינת.

תערובת של רוזמרין, שמן זית, שיבולת שועל ומלח גס

זה הזמן להכין את הלחמניות.  לפעמים אני מכינה לחמניות מושקעות עם צמות קטנות, אבל רוב הזמן, מכיוון שאני אישה עסוקה, אני רק מכינה כדורי בצק קטנים.  את הלחמניות הקטנות אני מסדרת בתבנית. (חשוב לזכור לשמן מראש את התבניות בקצת שמן זית, כדי שהלחמניות לא יידבקו לתבנית).
את התערובת של הרוזמרין ושמן הזית אני מורחת מעל הלחמניות כשהן כבר בתוך התבנית.

ככה נראית תבנית ממוצעת לפני האפיה.

כשהתבניות מוכנות, אני מכניסה אותן לתנור.
תדאגו לשים טיימר של 35 דקות ותלכו לעשות דברים אחרים (לנקות את המטבח \ לתלות את הכביסה \ לענות למיילים \ לסדר את הסלון).  אחרי 35 דקות תבדקו אם הלחמניות השחימו טיפה.  אם כן – זה הזמן להוציא אותן.  אם לא – תנו להן עוד 5 דקות בתנור.

חשוב להוציא את הלחמניות מהתבנית ולהניח להן להתקרר לפני שאוכלים אותן

תהנו.

עוד משהו :
קחו 2 לחמניות חמימות, ותנו אותן למישהו שצריך.
בטוח שאתם מכירים מישהו שזקוק לפת לחם.  או סתם לחום ואהבה תוצרת בית.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

רייצל, היא הרבנית של חב"ד פורטוריקו.  בעצם, היא לימדה אותי להכין חלות לשבת, אבל אני לא אוהבת לאכול קמח לבן ומתוק.  את המתכון שלה, המרתי אחרי הרבה מאוד נסיונות למתכון הנפלא הזה.  בלי קשר, רייצ'ל היא אישה מופלאה ורק בשביל להכיר אותה שווה לבוא לפה.

אביב

בכל העולם בימים האחרונים מהללים את האביב.  גם פה בפורטו ריקו, באחד משיעורי היוגה בשבוע שעבר הזכירו את האביב. "עברנו את החורף" אמר המורה שלי בנשימה ארוכה.  "אם תשימו לב, תראו את האביב.  רגע, אופס, הוא עבר.  ברוכים הבאים לקיץ" .  ככה זה בפורטו ריקו.  שתי עונות עיקריות: קיץ חם וקיץ קריר יותר.  אנחנו שמים לב איך בהדרגה הימים הופכים לחמים יותר והמזגן אצלנו מתחיל לעבוד ללא הפסקה.  שמנו לב, שאם אנחנו לא מדליקים את המזגן, מעבר לעובדה שהחום בלתי נסבל, גם הקירות והתקרה מתכסים בכתמי עובש עדינים. פעם בכמה שבועות עם סולם, מטלית וספריי נגד עובש אנחנו מנקים את התקרה והקירות.  העילוי מציע לבקש מהעוזרת שתעשה זאת, אבל היא גם ככה בקושי מנקה את מה שצריך.  ממה שהבנתי, למצוא עוזרת אמינה שמצליחה לתקשר באנגלית זו משימה לא פשוטה וברגע שהשגתי אחת – עדיף לי לא לפטר אותה.  יש לנו גם את הרומבה, שבה אנחנו משתמשים כדי לטאטא \ לשאוב.  זה נחמד מאוד לשבת במרפסת ולמרוח לק בציפורניים של הרגליים בזמן שהרובוט שואב את האבק והחול שאנחנו מביאים מהים, מהרצפה בסלון.

תמונה פנורמית מהמרפסת שלנו

תמונה פנורמית מהמרפסת שלנו

יש לי הרגשה שה'אביב' הוא גם מצב רגשי, של כולנו פה.  זה נהדר לראות את הילדים מתאקלמים ומרגישים בנוח.  יש ימים, במהלך הסופשבוע, שהגדולים נעלמים.  המהמממת הולכת לים ולעיר העתיקה ולאכול גלידה ולהיות אצל חברות, פליני כמעט ולא הולך.  הוא דוהר.  הוא והסקייטבורד שלו ושני החברים שלו מסתובבים ביחד ברחובות בשכונה, הולכים לאכול המבורגר ואז שוב להסתובב.

רק המלכה רוב הזמן בבית.  או בבריכה של הבניין.  אני קוראת ספר בצל והיא צוללת במים.  המפגשים החברתיים שלה מועטים ביחס לאחים שלה אבל, אני מאמינה שזה בעיקר בגלל הגיל.  גם האחים שלה בגיל הזה היו בעיקר בבבית.

Image

אפילו אני מתחילה להרגיש יותר נינוחה.  תחושה כזו של החיים כחופשה מתמשכת.  הפסקתי להלחם בבעייתיות של הבית הזה, להלחם בתחושת הבידוד החברתי, בתחושת העליבות של האי מול אירופה הקלאסית והתחלתי לקבל את האי על הדברים הטובים בו ולהנות.
אני שמחה לבשר שמצאנו עוד כמה מסעדות שמגישות אוכל צמחוני מעולה ואנחנו כבר מצליחים לסוע לכל מני מקומות בלי להיות תלויים בתוכנת הניווט.  רמת הלחץ והחרדה שליוותה אותנו בחודשים הראשונים הולכת ויורדת וזה נחמד מאוד לשבת בערב במרפסת, להנות מהבריזה, לאכול ארוחת ערב עם הילדים ואחר כך לשבת עם כוס יין על הנדנדה ולהנות מהמראה של הים.
Image

אתמול העילוי הזכיר לי שהנה, כבר כמעט עברה לה שנה. 9 חודשים, ליתר דיוק ועכשיו – אביב.

Image

געגועים עתידיים

נניח שאנחנו בעתיד עכשיו. לא איזה משהו דרמטי, בסגנון סרטי המדע הבדיוני של שנות השמונים והתשעים. משהו צנוע. 3 שנים מהיום. אני לא בטוחה איפה אני אהיה. אולי חזרה בישראל ,אולי במקום אחר. זה לא חשוב עכשיו. נניח שאתם שואלים אותי, נו – אז למה את הכי מתגעגעת בפורטו ריקו?  זו שאלה קלה.  כבר עכשיו אני יודעת את התשובה.  זה בטוח לא לאוכל שיש פה, או לחום וללחות. אני כבר יכולה לצפות את התשובה שלי. זה פשוט מאוד. לים.  לנופים. לגרפיטי. למורים שלי ליוגה

אני משתדלת ללכת לים לפחות פעם בשבוע.  טיול ארוך לאורך החופים הלבנים.  אוספת צדפים וקונכיות וחושבת איך לשלב אותם בכסף.

wpid-20140129_100403.jpg

בחופים שליד הבית שלי, אין הרבה צדפים. כל צדף שאני מוצאת הוא חגיגה.  אני מנקה אותו בים, מתבוננת ומתלבטת אם לקחת הביתה.   החופים מורכבים מחולות או סלעים מחורצים.  החולות לבנים ורכים ובשוליים שלהם עצי דקל או מדשאות שהעירייה שתלה.

image

מכיוון שהמרפסת שלנו היא מעל הים, אני לא צריכה הרבה.  אולי רק איזה כוס קפה או ין אדום, כשאני יושבת על הנדנה שלי במרפסת והמבט מופנה לים. כל יום בשעה שש בערב יש לי מן תחושה של חיבור מיוחד. הים שקט. הצבע מתחיל להתחלף מטורקיז שקוף לכחול אפור. השמש מאירה רק חלקים ממנו.  אם אני במטבח מכינה ארוחת ערב, או אם אני סתם תולה כביסה, או עוזרת לשחיינית עם השיעורים –  יש את רגע ה'אוהה' הזה שהנשימה שלי נעצרת כשאני מביטה צפונה, לים.
image

אני משתדלת לתרגל יוגה כל יום. משתדלת לתרגל אותה במרפסת מול הים. את המורים שלי אני פוגשת שלוש פעמים בשבוע. ביום שישי ושבת בבוקר וביום שלישי אחרי הצהריים. המורים שלי, הם זוג, בגילי פחות או יותר. יש להם שישה ילדים והם גרים איפשהו בהרים, במרכז האי. כל יום מישהו אחר נוסע כ-3 שעות לעיר הגדולה ובחזרה, כדי ללמד. הם עזבו את העיר הגדולה מתוך בחירה בחיים אחרים ולפי הסיפורים של המורה שלי, יש להם פלג נחל קטן מתחת לבית ודי קריר שם בערבים. בכל זאת, זה בהרים.
יש להם חווה ובה הם מגדלים כל מני גידולים אורגניים. לפעמים אני מקבלת מהם קלמנטינות שאני מחלקת לקבצנים ברחוב שלי. לפעמים אני נותנת להם בחזרה לחם תוצרת בית. הסטודיו נמצא באיזו סמטא קטנה, בערך קילומטר מהבית שלי. אני הולכת לשם ברגל וכשאני מקדימה, אני יושבת מול הלגונה ומצלמת את היופי הזה של זמן בין הערביים.
image

ביום ראשון הקרוב, הם הזמינו אותי להשתתף בסדנת יוגה למתקדמים מכל מיני מקומות באי. לפי מה שהבנתי, זו סדנא חודשית, שבה במשך יום שלם,שמונה שעות, מתרגלים יוגה. אני מאוד מתרגשת. בהולנד, המורה שלי היתה עושה לנו סדנאות כאלו, אבל של 3 שעות. אני זוכרת שזה היה לי מאאאאאאווד קשה.
אני לא יודעת איך אני אתמודד עם האתגר החדש הזה, אבל אני שמחה בו. זו גם הזדמנות להכיר קצת אנשים חדשים. לכי תדעי. אולי אני אמצא חברות…

מוציאה מחושים

חזרנו מישראל לפני שבועיים וחצי בערך. הילדים פחות או יותר נכנסו לשגרה של בית הספר. לישון מוקדם, שיעורי בית, מדים, שיעורי בית, ארוחת ערב, שיעורי בית… לי היה קשה.  איכשהו בכל פעם שאני נוחתת באי, בין אם מדובר בג'ט לג ובין אם מדובר בעייפות שנובעת מהחום והלחות והאור החזק פה,  יש לי סוג של נפילה אנרגטית.
לקח לי כמעט שבוע לחזור לשיעורי יוגה וכמעט שבוע ליצור.
image
התחושה של הבידוד החברתי התעצמה. במיוחד לאור העובדה ששתי הנשים שאני מחבבת באי היו גם הן בחופשה\ אירחו משפחה.  בשלב מסוים, הילדים לקחו אותי לשיחה.  אמא, הם אמרו לי,  זה נכון שאת לא מתעלקת עלינו, אבל אנחנו לא יכולים להיות התחליף שלך לחברות.  שככה יהיה לי טוב.  הם הציעו לי להפסיק להיות כל כך בררנית ולהתפתח חברתית.  שיעור מפי דרדקים חייב להיות בעל ערך.

לאט אני מוציאה מחושים.

לפני שבוע בערך קיבלתי טלפון מהמתווכת שעזרה לנו למצוא את הדירה פה.  קוראים לה רנה והיא יהודיה אמריקאית בת 70. עסיסית מאוד. היא אוהבת לרקוד סלסה ולבזבז כסף בקאזינו.  היא התקשרה כדי לדעת אם אני אומללה. ככה בישירות כמעט פולנית. כמו שאני אוהבת. היא הציעה שאני אפגוש אותה ואת החברות האמניות שלה.  אמרתי כן.

מחוייבת לילדים ולשיעור שלהם.

למרות שהיא הציעה שנפגש בצ'יליס (מזללה אמריקאית מבחילה).

למרות שאני לא חושבת שיכול להיות לי איזה קשר עם נשים אמריקאיות.

מלאת דעות קדומות אנוכי. 

בררנית.

אני לא זוכרת מה דמיינתי, אבל לרגע לא חשבתי שאני באמת אהנה. פגשתי שלוש נשים בגילאי 50 עד 70.  מלאות בשיבה וקמטים וחיים.   אהבתי את השיער הלבן שלהן ואת העובדה שהן לא היו מאופרות.   הן היו מלאות באמפטיה, בסימפטיה ובסיפורים נחמדים על אומנות ויוגה והסתגלות ופורטו ריקו.

שתיתי כוס יין טוב ,  נשנשתי קצת צ'יפס והיה לי נעים.

השבוע נפגשתי גם ליום טיול עם חברה שפגשתי פה. ישראלית  שבאה לפה בעקבות בן זוגה.  הסתובבנו קצת בשכונה ליד. סנטורסה קוראים לה. לשכונה. יש שם המון גרפיטי שמשמח אותי מאוד.
image

image

image

בשבוע הבא אפילו נסע ביחד לאיזה מוזיאון הבטחנו לעצמנו.

את הפוסט הזה אני כותבת במלון , שנמצא בחלק המערבי של האי.  עיירה קטנה. נוף מטריף. MAYAGUEZ.   העילוי מצא את המלון הזה והאמת היא שבאנו לפה בגלל ההנחה, ובגלל שהיה מבצע. מסתבר שזה פחות נורא ממה שהיה לי בדמיון.  מלון נחמד, בריכה ומגלשות מים לשחיינית ואח שלה הגיטריסט, מזגן ומרפסת קולוניאליסטית עם אינטרנט בשביל המתבגרת ה חמוצה חמודה ובשבילי. הכל בסדר.  האוכל חרא.

במקביל,  היתה לי גם פגישה השבוע עם בעל רשת חנויות תכשיטים שרוצה לשים תכשיטים שלי באחת החנויות שלו.  התרגשות.  הסכמנו שאני אקבל מקום, אני אוכל לעצב לבד את החלל וגם אני אשים שם רק את העגילים.  לדעתו זה מה שיימכר הכי טוב.   בינתיים תפנו את עצמכם לבקר בחנות שלי באטסי.  הנה לינק לחנות שלי.
image

ישראל באופן יחסי

אנחנו עכשיו בביקור בישראל ואני שמה לב שהוא מתאפיין בהערכה גדולה למה שקורה פה. העילוי ואני מדברים על ההבדלים בין ישראל, אמסטרדם ופורטוריקו.  אנחנו מדברים והילדים כבר מספיק גדולים כדי להביע דעה ולהשוות.  באופן יחסי, אנחנו מבסוטים ממה שאנחנו רואים אבל, כרגיל בין הקפיטליסט לסוציאליסטית ישנם ויכוחים.
אנחנו מדברים על יוקר המחייה בישראל וכמה מהר אפשר להגיע לעוי של פת לחם.  אין רשתות ביטחון כלכליות שתומכות ומחזקות את מי שזקוק לתמיכה.  הכל מאוד מאוד יקר. האוכל, הביגוד, הדלק, הבידור ואפילו בפשטות – כרטיס לקולנוע.    הנה דוגמא.  הבן יקיר לי, פליני  אם תרצו, היה זקוק לקצת בגדים חדשים.  הכל קטן עליו כבר ובגיל 13 וחצי, הוא פיתח טעם עצמאי.  זה יופי.  באחד מימות השבוע שעבר, הלכנו ביחד לקניות.  שני ג'ינסים שתי חולצות טריקו ועוד איזה סווטשירט מרשת שהכרנו גם בהולנד.  תיארנו לעצמנו שהכל ביחד צריך לעלות בערך 80 אירו.  בשקלים זה יותר אנחנו יודעים.  אבל שילמנו בערך 120אירו (אנחנו חושבים כל הזמן במספר מטבעות במקביל.  שקל דולר ואירו)
פליני שאל למה זה כל כך יקר.  לא קנינו בגדי מעצבים. בהולנד זו נחשבת לרשת מאוד מאוד בסיסית.  הסברתי קצת על העלויות הנלוות ועל המיסים ועל המשלוח שעולה, אבל די התבאסתי.  יקר פה, בישראל.

הילדים הסבו את תשומת ליבי לכמות הילדים.  יש פה המון הם אמרו.  הם לא רגילים.  בעצם גם אני לא, חשבתי.  בהולנד יש במקרה הטוב ילד לזוג ובפורטו ריקו  יש אולי שניים.  לא יותר מזה.  המלכה  התפלאה שהילדים פה מסתובבים לבד ברחובות, בחבורות וללא הורים מלווים. זה לא כל כך קורה במחוזותינו בגולה.

רחוב ביפו

יפה פה. רחוב ביפו

הכבישים המתוקנים והנקיון היחסי ברחובות מלמדים אותי שהמצב של ישראל טוב בהרבה ממצבה של פורטו ריקו והוא כמעט מתקרב לרמה האירופית שאנחנו מכירים.  יכול להיות שאם אני אצא קצת מאילון צפון דרום וכביש 6 אני אגיע לכבישים לא כל כך סימפטיים, אבל עדיין – באופן יחסי, מצבם מצויין.

שקיעה בנמל תל אביב

יפה פה.  שקיעה בנמל תל אביב

נסענו עם המשפחה המורחבת לסופשבוע של צימרים במושב ניר עקיבא, בדרום.  נסענו בדרכים צדדיות והיה מקסים.  התפעלנו, כמו תיירים מהיופי הזה מסביבנו. מהשדות הרחבים, מהנופים, מהגבעות מהצבעים.  היו מקומות שהזכירו לנו קצת את טוסקנה או את דרום ספרד.  שכחנו שיפה פה.  אולי אף
פעם לא ראינו את היופי, רק את הקושי.

יפה פה.  הליכה בשדות ניר עקיבא

אני רואה את היופי הפיסי אבל לא יכולה להתעלם מהקושי הקיומי של אנשים שלפני 20 שנה החשבתי אותם לבני המעמד הבינוני.  העילוי ניסה לנחם אותי.  שחיתות – יש בכל מקום.  גם באירופה הנאורה. צריך לדעת עם מי לדבר, צריך לדעת איך לתחמן.  האליטות הכלכליות קיימות בכל מקום.  גם באירופה, בטוח שגם בפורטו ריקו.
גזענות ופחד מזרים, גם היא קיימת בכל מקום.  גם בפורטו ריקו, בטוח שבאירופה
עוני יש גם באירופה, בעיקר בקרב הצוענים, אבל לא רק.  גם בפורטוריקו יש.  בעצם – בכל מקום.

דווקא הביקור הזה, מראה לנו את ישראל מזווית קצת יותר מרוככת.  אולי זה אנחנו שקצת הזדקנו ואנחנו רואים עגול ולא זוויתי. ואולי באופן יחסי לאירופה ולאי בקריביים, ישראל נמצאת באיזשהו מקום טוב (לא יכולה להתאפק – ראו הערה בסוף) באמצע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
הערה בסוף: זה שישראל יפה והכבישים מתוקנים, עדיין לא אומר שלא צריך לתקן את העוולות החברתיות כלכליות שקיימות פה בשפע. חסר לי ליצור מערך סוציאלי חזק שיתמוך בחלשים ויחזק אותם:  דמי אבטלה, קצבאות שלא מעליבות, דיור מסובסד, הקלות במיסים .

במסע אחרי החנות של הקאפקייקס

למלכה הפרטית שלי יש היום יומולדת. בינתיים אנחנו לא עושים מסיבה בבית.  היתה התלבטות ועד שהיא החליטה להזמין את הבנות מהכיתה, זה היה כבר יותר מדי מאוחר ואני לא טובה במסיבות ספונטניות.  החלטנו לדחות את המסיבה לינואר, כשנחזור מהביקור בישראל.
היא ביקשה שאני אביא לכיתה  קאפקייקס חמודים. כל פעם שיש מסיבה בכיתה, זה מה שהילדים אוכלים. אמרתי שאין לי מושג איפה משיגים פה קאפקייקס.  יום אחד, בשבוע שעבר היא באה עם פתק, שכנראה איזו אמא רשמה עם הכתובת של החנות.

20131209_162422

מעולה. כל מה שנשאר לי זה לסוע בעקבות ההוראות המפורטת (?) ולהגיע….
חיפשתי באינטרנט מידע נוסף.  לא כל כך מצאתי.  מסתבר שטורימר, זו אחת השכונות בעיר גוויאנבו.  במקביל, כל הזמן עלו תוצאות שמתייחסות לאיזו גלידריה של פרוזן יוגורט.
כמה מילים על ההתמצאות בפורטו ריקו:
חיפוש כתובת באי הזה, מזכיר לי משהו נאיבי ושבטי.  אם תחזרו בזמן, נניח 200 שנה אחורנית ותגיעו לעיירה קטנה,  נניח בצרפת.  תשאלו מישהו איפה החנות של הקאפקייק והוא יגיד לכם.  זה נמצא ליד החנות של האופה.  והחנות של האופה, נמצאת ליד החנות של האלמנה שבעלה נשרף שנה שעברה ברפת שלו.  אף אחד לא יודע למה.
לבתים פה יש שמות ואם אתם רוצים להגיע לכתובת מסויימת, אל תחפשו את מספר הבית.   תחפשו את השם של הבית.  בהתחלה הייתי מתעלמת מהשמות של הבתים ורק מחפשת שמות של רחובות ואת המספר של הבית. טעות גדולה. יש שמות נורא פואטים לבתים פה – נוף האוקייאנוס, או בניין הנסיכה.  אנחנו גרה בבנין שנקרא קנדינה ריף.  בבדיחות הדעת אנחנו קוראים לו קנדידה ריף, אבל זה כבר סיפור אחר.
חזרה לסיפור על הקאפקייק –> במאמץ משותף, העילוי ואני חיפשנו באינטרנט ובמערכת הניווט במכונית.  הגענו לרחוב ליד.  זה מספיק טוב, חשבתי.  תמיד אוכל לשאול אנשים.
נסעתי אתמול בבוקר. תוכנת הניווט בחרה רחובות עקלקלים ואני טעיתי בדרך כמה פעמים.  בסוף הגעתי מרכז מסחרי, שכונתי. אם לא הייתי יודעת שזה שם, לא הייתי מוצאת את המקום.  עצרתי בגלל השלט הגדול של חנות היוגורט.  מרכז מסחרי קטנטן.  חנות פרוזן – יוגורט, בית קפה,  מספרה, בית מרקחת קטן והחנות של הקאפקייקס.   מרכז מסחרי שנראה כאילו באמת חזרתי בזמן.  נניח לשנות השבעים.  נניח לאור יהודה.  קניתי במחיר מופקע של 2.5 דולר ליחידה, 25 קאפקייקס .

Guaynabo
היא עיר שנמצאת במרחק של בערך 10 קילומטרים מסאן חואן.  זו עיר נחמדה בין גבעות ירוקות.  מקום שבו גרים הרבה מאוד פורטוריקנים אמידים שלא בא להם להתחכך בתיירים שבאים לחוף.  יש בה בית ספר בינלאומי פרטי והרבה שכונות וילות סגורות עם חומות ושערים חשמליים.  אם אתם לא חייבים להגיע, אל תטרחו.  אבל אם נקלעתם לשם, אולי כדאי שתסעו לטורמיר.  יש שם חנות שמוכרת קאפקייקס.

אורות קטנים

בשנים האחרונות, גרנו בהולנד. בנובמבר, אני רגילה לימים שהשמש שוקעת בסביבות ארבע וחצי וזורחת בערך בשמונה.  כדי לגרש את החושך, ההולנדים מסביב היו ממלאים את הכל באורות קטנים וחמודים שהיו מאירים קצת.  מקשטים את העצים ואת המרפסות ואת הרחובות והכל היה מתמלא במן אווירה רומנטית וחגיגית.
עכשיו כבר סוף נובמבר, ובפורטו ריקו הימים ארוכים כהרגלם.  השמש זורחת בערך בחמש ורבע בבוקר ואני שותה איתה קפה מול הים.  אחרי הצהריים, בסביבות שש וחצי, שמש שוקעת ולאט לאט הרחובות מתמלאים באורות של מסעדות ומוסיקה. בזמן האחרון, העיריה וגם אנשים פרטיים ממלאים את הרחובות באורות הקטנים המנצנצים שאני זוכרת מהולנד.
אני מוצאת את זה קצת מוזר בשבילי.  להסתכל על האורות האלו, כשאני לבושה בחולצה קצרה ומסביב אין שלג

אחת הרחבות במרכז אמסטרדם. העירייה היתה מכינה משטחי החלק על הקרח כדי לשמח את הילדים וההורים שלהם

אני רגילה לקשר את האורות האלו לחורף האירופי ופה, גם אם ממש יתאמצו בקניונים – לא יהיה חורף לעולם.  הקניונים מלאים בחנויות אמריקאיות ובסחורה אמריקאית.  חלונות הראווה משקפים את מה שקורה בצפון ארצות הברית, ללא קשר למזג האוויר בקריביים.  (אם זכרוני אינו מטעה אותי – זה בדיוק המצב גם בישראל).
כך אפשר למצוא כובעי צמר וצעיפים עבים וג'קטים ומגפיים וכל מה שצריך כדי לצאת לקור הגדול שבחוץ.  נכון שבקניון יש מיזוג מטורף, אבל מבט אחד לאור השמש המסנוור שבחוץ מפוגג את האשליה של הקניון האמריקאי.

אני מוכרחה לומר שאני קצת מתגעגעת לקור ולחושך ההולנדי.  טיפונת.

תמונה שצילמתי בתקופה בתקופה שגרנו בהולנד. אני מתגעגעת לקור הלבן והנקי הזה

בהולנד, האורות היו בעיקר בצורות של צבי, מזחלות שלג ושל פתיתי שלג.  פה אין סיבה לקשט עם אורות חיות נורדיות וסצנות מחיי החיים בצפון אירופה, אז האורות הם יותר רנדומלים.  סתם אורות קטנים תלויים מאיזה עץ או מרפסת. שום דבר מיוחד.  לפעמים יש איזשהו קישוט מעניין ואז אפשר לראות תיירים שמצלמים את הקישוטים

CNN – Christmas lights in Old San Juan, Puerto Rico

התקופה הזו, מסמלת את תחילתה של תקופת החגיגות על האי.  מעבר לעבודה שמזג האוויר הופך להיות נהדר (בין 20 ל-27 מעלות עם שמש רוח וגשם לעיתים), הפורטוריקנים הכריזו באופן לא רשמי על פתיחת תקופת החגים.  המורה שלי ליוגה הסבירה לי שבערך מחג ההודיה ועד כמעט לפסחא, יש חגיגות נוצריות באי.  ובאמת, אפשר לראות את משפחת המלוכה הנוצרית מככבת בכל מקום ועצי חג המולד מנצנצים מקשטים את הרחובות.  ברדיו יש שירים עם פעמונים ובכלל, אפשר לחשוב בטעות שכל האי הזה הוא כנסיה אחת גדולה.

נלקח ללא רשות מהאתר הזה: http://prjazz.blogspot.com/2013/02/presentan-ventana-al-jazz-previo-al.html

הייתי חייבת להוסיף את התמונה הזו, של  רחבת הדשא, מול הים, ליד הבית שלנו.  נלקח ללא רשות מהאתר הזה:
http://prjazz.blogspot.com/2013/02/presentan-ventana-al-jazz-previo-al.html

אצלנו בבית, אנחנו מדליקים הרבה נרות ריחניים בכל מקום.  העילוי מדבר על החשמל שמאוד יקר פה, אבל נחנק כשהוא מגלה שהנר הריחני שקנינו בקניון עלה לנו 20 דולר.  "עשרים דולר על חתיכת נר???" הוא לא מבין.  הגמדים ואני מאוד אוהבים להדליק נרות, בלי קשר לחנוכה.  אנחנו משתדלים לצאת מהקונכיה שלנו ולצאת ולפגוש את האנשים בקהילה בחב"ד או במסיבות אחרות.  אני חייבת להגיד שזה לא משהו שבא לנו באופן טבעי העניין החברתי.  אנחנו כל כך מעדיפים להשאר בבית,
.לקרוא או לעשות מרתון של סדרות בנטפליקס

חג אורים שמח וגם מאוד חשוב!  אל תשכחו לבקר גם בחנות החדשה שלי באטסי.