במסע אחרי החנות של הקאפקייקס

למלכה הפרטית שלי יש היום יומולדת. בינתיים אנחנו לא עושים מסיבה בבית.  היתה התלבטות ועד שהיא החליטה להזמין את הבנות מהכיתה, זה היה כבר יותר מדי מאוחר ואני לא טובה במסיבות ספונטניות.  החלטנו לדחות את המסיבה לינואר, כשנחזור מהביקור בישראל.
היא ביקשה שאני אביא לכיתה  קאפקייקס חמודים. כל פעם שיש מסיבה בכיתה, זה מה שהילדים אוכלים. אמרתי שאין לי מושג איפה משיגים פה קאפקייקס.  יום אחד, בשבוע שעבר היא באה עם פתק, שכנראה איזו אמא רשמה עם הכתובת של החנות.

20131209_162422

מעולה. כל מה שנשאר לי זה לסוע בעקבות ההוראות המפורטת (?) ולהגיע….
חיפשתי באינטרנט מידע נוסף.  לא כל כך מצאתי.  מסתבר שטורימר, זו אחת השכונות בעיר גוויאנבו.  במקביל, כל הזמן עלו תוצאות שמתייחסות לאיזו גלידריה של פרוזן יוגורט.
כמה מילים על ההתמצאות בפורטו ריקו:
חיפוש כתובת באי הזה, מזכיר לי משהו נאיבי ושבטי.  אם תחזרו בזמן, נניח 200 שנה אחורנית ותגיעו לעיירה קטנה,  נניח בצרפת.  תשאלו מישהו איפה החנות של הקאפקייק והוא יגיד לכם.  זה נמצא ליד החנות של האופה.  והחנות של האופה, נמצאת ליד החנות של האלמנה שבעלה נשרף שנה שעברה ברפת שלו.  אף אחד לא יודע למה.
לבתים פה יש שמות ואם אתם רוצים להגיע לכתובת מסויימת, אל תחפשו את מספר הבית.   תחפשו את השם של הבית.  בהתחלה הייתי מתעלמת מהשמות של הבתים ורק מחפשת שמות של רחובות ואת המספר של הבית. טעות גדולה. יש שמות נורא פואטים לבתים פה – נוף האוקייאנוס, או בניין הנסיכה.  אנחנו גרה בבנין שנקרא קנדינה ריף.  בבדיחות הדעת אנחנו קוראים לו קנדידה ריף, אבל זה כבר סיפור אחר.
חזרה לסיפור על הקאפקייק –> במאמץ משותף, העילוי ואני חיפשנו באינטרנט ובמערכת הניווט במכונית.  הגענו לרחוב ליד.  זה מספיק טוב, חשבתי.  תמיד אוכל לשאול אנשים.
נסעתי אתמול בבוקר. תוכנת הניווט בחרה רחובות עקלקלים ואני טעיתי בדרך כמה פעמים.  בסוף הגעתי מרכז מסחרי, שכונתי. אם לא הייתי יודעת שזה שם, לא הייתי מוצאת את המקום.  עצרתי בגלל השלט הגדול של חנות היוגורט.  מרכז מסחרי קטנטן.  חנות פרוזן – יוגורט, בית קפה,  מספרה, בית מרקחת קטן והחנות של הקאפקייקס.   מרכז מסחרי שנראה כאילו באמת חזרתי בזמן.  נניח לשנות השבעים.  נניח לאור יהודה.  קניתי במחיר מופקע של 2.5 דולר ליחידה, 25 קאפקייקס .

Guaynabo
היא עיר שנמצאת במרחק של בערך 10 קילומטרים מסאן חואן.  זו עיר נחמדה בין גבעות ירוקות.  מקום שבו גרים הרבה מאוד פורטוריקנים אמידים שלא בא להם להתחכך בתיירים שבאים לחוף.  יש בה בית ספר בינלאומי פרטי והרבה שכונות וילות סגורות עם חומות ושערים חשמליים.  אם אתם לא חייבים להגיע, אל תטרחו.  אבל אם נקלעתם לשם, אולי כדאי שתסעו לטורמיר.  יש שם חנות שמוכרת קאפקייקס.

על מכוניות ודרכים בפורטו ריקו

בלילה, חלמתי שעשיתי תאונה.  נהגתי במכונית הגדולה, לתוך מן חניה. מולי, במאונך עמדה מכונית אחרת.  התקרבתי לאט לאט, רציתי לחנות מדוייק, שמעתי בום וראיתי – נכנסתי במכונית החונה.  כופפתי פנימה את הדלת של הנהגת שישבה במכונית ההיא.  מכונית בצבע תכלת.  את האישה אני לא מכירה.  התעוררתי.  לא קרה שום נזק לאישה בחלום עודדתי את עצמי, אבל הרגשתי רע.  החלום הזה כנראה סיכם את איך שהרגשתי ביום הראשון שבו נהגתי בפורטו ריקו.

לעת עתה יש לנו מכונית אחת שהעילוי קיבל מהתאגיד.  הונדה אוקורה.  תמונות בהזדמנות.   מה זה משנה הדגם.  מכונית.  בכל מקרה, העילוי הציע לתאגיד, לתת לי את אחת המכוניות שנמצאות במגרש החניה של החברה.  מכונית לא חדשה, שהיתה שייכת לאחד העובדים שפוטר ועכשיו היא עומדת כאבן שאין לה הופכין, בשמש הקופחת.  זו הזדמנות לספר שבניגוד למודל הליסינג שאנחנו מכירים, פה המודל הוא שונה:  אם צריך רכב – קונים, לא שוכרים.  בכל מקרה, ביום ראשון שעבר, נסענו לקחת את הרכב הישן, ממגרש החניה של החברה.  קאיה.  קיבלתי את המפתחות, נכנסתי, 5 דקות, יצאתי.  הריפודים מוכתמים.  הכיסוי הפנימי של הדלת קרוע ומתקלף.  ריח חזק של מאפרה. השמשה הקדמית סדוקה. נראה אוטו פשע. לא בשבילי.

אנחנו גרים בעיר.  500 מטרים מבית הספר.  450 מטרים מבית החולים (שלא נצטרך).  5 מטרים מהים. קילומטר מהסופר מרקט ומהיוגה שלי.  כשנמצא לילדים חוגים וכאלו, כנראה נצטרך שתי מכוניות.  בעצם, אולי לא.  אני תמיד יכולה להקפיץ את העילוי בבוקר לעבודה ולאסוף אותו, בסוף היום.  המשרד שלו נמצא במרחק של 5 קילומטרים מהבית.  אפשר להסתדר.  במקרה הכי גרוע תמיד אפשר לקחת מונית.  יש פה המון מוניות והמחירים נוחים מאוד יחסית.

אתמול העילוי הציע שאני אנהג.  יום של סידורים וקניות לבית.   יש לי רשיון כבר בערך 20 שנה.  חוץ מהשנה הראשונה, שבה ההורים שלי היו צריכים לשלם הרבה כסף בגלל שלא ידעתי לאמוד מרחקים כמו שצריך, לא הייתי מעורבת בשום תאונה.  אני נהגת טובה, זהירה, עם אינסטינקטים חדים.  נהגתי בטיולים שלנו בכל אירופה.  אם זה לא נחשב, אני בוגרת נהיגה ישראלית – זה בטח נחשב.  ההקדמה הזו בנוגע ליכולות שלי כנהגת, נועדו על מנת להפיס את דעתכם.  לא מדובר בנהגת שבת.  גם לא ב"זהיר ופולני 2.0".  אבל, הנהיגה בפורטו ריקו דורשת מיומניות מסוג אחר.  קודם כל, צריך לשים לב לכביש.  לא למכוניות שנוסעות על הכביש, אלא לכביש עצמו: יש בדרך בורות בגדלים שונים ובעומקים שונים.  העילוי הציע להשתדל מליסוע בנתיב הימני.  שם יש את הבורות הכי עמוקים.  מאידך, זה הנתיב היחידי שאני יכולה להיות בטוחה שלא יחתכו אותי מימין.  אחר כך, צריך לשים לב לכל הכיוונים ולהיות חדים חדים חדים.  כי, הנתיבים, הרמזורים, החוקים שאנחנו מכירים, הופכים להמלצה בלבד.  כאוס אנושי בכבישים עם בורות.  חוצמיזה, בגלל שאני לא מכירה עדיין את הדרכים כמו שצריך, למרות השילוט (שנראה לי מצויין), אני זקוקה לעזרתה של הגברת שבתוכנת הניווט, שגם היא קצת מבלבלת.

(מתןך האתר הזה) לא כאלו גדולים הבורות פה, אבל אני חושבת שיש להם פוטנציאל לגדול

לא תענוג גדול לנהוג פה.  אני בטוחה שאני אתרגל.  בינתיים, קצת חבל לי שאין איזו תעודת הוקרה שאני אוכל להסתכל עליה בסוף היום "וזאת לתעודה כי אפרת סיימה בהצלחה את הדרך לקניון ובחזרה".