אני מלאת התפעלות מהבית ספר החדש של הגמדים. אולי זו רק ההתחלה ואחר כך אני אגלה כמה שבית הספר הזה הוא כשאר מוסדות החינוך שהכרתי – עייף, מנוכר, מלא בתככים ועצוב. עכשיו אני עדיין מלאה בהתלהבות ותקווה. האכפתיות שלהם והרצינות שבה הם לוקחים את עצמם ואת החינוך והעצמת הידע של הילדים שלי, מרשימים. לדוגמא – התלבושת האחידה. באופן מפתיע, גם צוות בית הספר לובש מדים. נכון שיש מורים ואנשי צוות שבאים בלי תלבושת, אבל זה די מגניב לראות מורה למתמטיקה שלובש מכנסי חאקי, חולצה עם סמל בית ספר, שעליה רקומה איזו משוואה וכיתוב – צוות מתמטיקה. ככה אפשר לראות גם מזכירות, אנשי אחזקה, מנהל בית הספר והשומר. מבחינת – נאה דורש. הם מראים לי ולילדים, באמת שאיכפת להם. בימים הראשונים התקשרו ושלחו לי מיילים לשאול על ההתאקלמות של הילדים והתחושות שלהם.
יש גם מן פורטל מידע חינוכי שבו מפרטים המורים מה בדיוק הם לימדו בכל שיעור, איזה שיעורי בית, מתי יש מבחן וגם מה ילמדו הילדים בימים הקרובים. הגמדים לא כל כך רגילים שאנחנו מעורבים כל כך בתהליך הלמידה שלהם. זה לא היה כך בהולנד. גם לא בישראל. בבית הספר ההולנדי, לא היו באמת שיעורי בית. אולי קצת. בזמן הלימודים היו להם שעות תרגול שבהן בעצם הם עשו שיעורי בית. אם אחד הגמדים לא הבין איזה נושא, לא היה לי מושג. הספרים נשארו רוב הזמן בכיתה והלימוד נעשה בכיתה. אחרי 8 שעות לימודים – הילדים היו חופשיים. לא לוקחים עבודה הביתה. המורים גם לא ממש תקשרו איתי אם יש בעיה כלשהי – התנהגותית, חברתית, לימודית. הייתי צריכה לשאול והתשובות היו תמיד לקוניות שהכל ממש בסדר.
בבית הספר הבינלאומי, חל שינוי מסויים ביידוע ההורים על בעיות. בדרך כלל הייתי מקבלת מייל שהם התחצפו באיזה שיעור ולכן בעוד שבועיים הם יצטרכו להשאר שעה נוספת לאחר שעות הלימודים. על פי רוב, אף אחד לא אכף זאת. פעם בסמסמטר הייתי מקבלת גם מייל שמבקש ממני להסביר את האיחורים והעדרויות של הילדים שלי. "אחרת זה יכנס לתעודה". לא טרחתי.
אני מלאת התפעלות מבית הספר הזה ומהרצינות שהוא מקרין על הילדים. הם כבר לא יכולים להרשות לעצם לאחר, "כי למי אכפת", הם חייבים להכין שיעורי בית ברמה יומיומית – כי באמת בודקים. אני מתארת לעצמי שהרבה יותר קל ללמד ולקחת אחריות על תהליך הלמידה של כל ילד, כשיש בערך 14 תלמידים בכיתה. אבל גם בהולנד, כשהיה מספר נמוך של ילדים בכיתה, עדיין היה קשה מאוד לקבל מידע משמעותי על ההתקדמות שלהם מהמורים. אני מבסוטה גם, שאם במקרה יש להם אטיטיוד מסריח, מיד אני מקבלת הודעה במייל. הבית שלנו, הפך למועדון לימודי שניתן להתקנא בו. אחרי בית הספר, הילדים אוכלים משהו ואז הגדולים לומדים בחדרים שלהם ואני מתרגלת שברים עשרוניים עם המלכה. בסביבות 6 וחצי בערב אוכלים ארוחת ערב ואחר כך ממשיכים לקרוא וללמוד. בינתיים עוד לא גילינו את הנוסחא שמאפשרת לאזן בין חוגים, בטלה ולימודים. פליני והמלכה, מודאגים שאלו אם זה ככה יהיה תמיד. הקצב גבוה והדרישות תובעניות.
בבוקר, אם יש לי זמן, אחרי שאני מלווה אותם לבית הספר, אני לוקחת לי תה היביסקוס בסטארבקס ויושבת ומסתכלת דרך החלון על בית הספר. אני חושבת שברגע שגם יהיו להם חברים, הדברים באמת יסתדרו.
ובינתיים בקריביים 