לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו. זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור. העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו. "היא הבוס" .
בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית. גרנו באותה התקופה (בערך 5 שנים) באמסטרדם, ולא היה לנו רע. התאגיד הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם. בבית, המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד. מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו. במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים, טורנדו ושאר אסונות. אופטימיות.
לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי. לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר. לא מיהרנו. באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד. הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק. אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים. נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף. משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן. כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים. וגם גולף. העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל. אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית). טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום. אפילו מפלסטין.
ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי: החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב. יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי. יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים. התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ? בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.
אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי. נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף. אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים. גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.
Old San Juan. From the Guardian.
והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל. באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי. לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת. "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו. הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם. לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן. מפתיע. נכנסנו לאולם. הם נכנסו אחרינו. "הלך הסרט" האופטימי לחש לי. הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים. שקט מופתי. הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל. בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים. כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…
באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).
מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד. לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב. זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף. אני חושבת…
בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק. גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים. מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת. נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה, אבל עכשיו כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה. הנה אנחנו מתחילים…
ובינתיים בקריביים 